המטופל שלעולם לא אשכח – "נבחרתי להיות לה הנצר האחרון"

 ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, חושפת האחות לאה בר יוסף מהמרכז הרפואי גריאטרי שיקומי הרצפלד מקבוצת כללית, את הסיפור שלא יותיר עין אחת יבשה – על המפגש והטיפול יוצא הדופן בשורדת השואה

מיטל שמר

"איך אפשר אחרי 35 שנה בהרצפלד לבחור סיפור אחד?" שאלה לאה בר יוסף, (57) ראש צוות אחיות במחלקה ה' – המחלקה לסיעוד מורכב לחולי דיאליזה בבית החולים.   "אני ספר מהלך, טיפלתי בכל כך הרבה אנשים, חוויתי איתם כל כך הרבה דברים. כשאת מטפלת את הופכת לחלק מהסיפור שלהם, את נבלעת בתוך החוויה. אנחנו לא עובדים בתחנת רכבת – זה טיפול בבני אדם ואני לא יכולה להישאר מנותקת וזרה. ובכל זאת יש סיפור אחד שגובר על כולם.

"לפני 18 שנה הגיעה למחלקה גברת מאוד מבוגרת, עם כובע סרוג, שיער שיבה מבצבץ, אישה קטנה ומתוקה". מספרת יוסף בעיניים דומעות. "ניגשתי אליה, הצגתי את עצמי וביקשתי למדוד לה לחץ דם. ברגע שאחזתי בה, הבחנתי במספר הארור מקועקע לה על הזרוע. לא יכולתי לעצור את עצמי וליטפתי לה את העור מעל המספר.
'זה זיכרון עצוב מתקופה עצובה מאוד, יום אחד אספר לך מה קרה שם' היא אמרה לי. ידעתי שהיא רוצה לספר אז פיניתי זמן וישבתי לידה.

"את הסיפור שהיא סיפרה לי לעולם לא אוכל למחוק מנשמתי – היא היתה מ'תאומות מנגלה' ועברה סדרת ניסויים מחרידים. היא שרדה בנס, הגיעה לארץ לבדה והכירה את בעלה איתו חיה 60 שנה. כתוצאה מהניסויים הקשים לא הצליחה להרות והשניים נשארו עריריים עד ליום מותו. כשהוא נפטר מצבה הדרדר והיא הגיעה לבית החולים.

'אף פעם לא קראו לי אמא, או סבתא' אמרה לי 'וכשאני אלך לא יישאר אף אחד. המשפחה שלי ושל בעלי תמחק מהעולם'.  התפרקתי בבכי, לא יכולתי להישאר אדישה, גם סבי וסבתי נפטרו וחשתי קרבה לא מוסברת אליה. ביקשתי ממנה – תסכימי להיות הסבתא שלי? וכך היה.

"מאז בכל משמרת הייתי מגיעה אליה, דואגת לה, ומדברת איתה. יום אחד היא ביקשה שאשב לצידה ובקול רועד השביעה אותי 'כשתראי שאני עומדת לעזוב את העולם תקראי לחובש כיפה שיבוא לומר עלי שמע ישראל". נשבעתי לה אבל הרגשתי כאילו הניחה לי סלע כבד על הכתפיים. כל כך פחדתי שלא אוכל למלא את משאלתה, מה אם יקרה משהו ולא אהיה פה? מיד יידעתי את הצוות וביקשתי שיעדכנו אותי מיידית בכל שינוי במצבה.

"באחד הבקרים הזעיקו אותי, היה ברור שהיא נושמת את נשימותיה האחרונות, זכרתי את שנשבעתי לה והתחלתי לרוץ בין החדרים במחלקות ולתור אחר חובש כיפה. למרבה ההפתעה מצאתי באחד החדרים, לא אחד, אלא שמונה אברכים! התנצלתי, סיפרתי להם אודותיה והם רצו איתי לחדר שלה. הם נעמדו בעיגול סביב מיטתה וקריאת ה'שמע ישראל' שהיתה שם מהדהדת לי כבר 18 שנה באוזניים. האשה הקדושה ההיא, פקחה את העיניים, הסתכלה על כולם – ופרשה מן העולם.

"לגברת הזאת לא נשאר זכר מלבדי ואני נשבעתי להזכיר ולזכור אותה כפי שאני עושה עכשיו. ככל שעוברות השנים מתמעטים ניצולי השואה בינינו ואנחנו פוגשים אותם פחות ופחות במחלקות. זה דור הולך ונעלם אבל הסיפורים שלהם יחיו איתנו עוד שנים רבות.

"נכון, אני בוכה עכשיו, זה לא קל להיות שם גם מקצועית וגם רגשית עבור המטופל והמשפחה שלו – אבל אני לא מוכנה להיות אחות בשום צורה אחרת וכך גם אני מנחה את הצוות שלי. זה מקצוע קשה ויש בו המון שיעורים והתמודדויות אבל אני מאוהבת בו. אולי זה גם מסביר למה אחרי תאונה קשה ושלוש שנים וחצי בהן הייתי מושבתת בבית, בחרתי לשוב לעבודה בהרצפלד. יש לי עוד כל כך הרבה מה לתרום ולתת. זו גם הדרך של המחלקה שלנו אנחנו עובדים מתוך אהבה למקצוע ועם המון חמלה".

אני צועדת מחוץ לחדרה של האחות לאה, מנסה להסדיר נשימה אחרי שחשפה בפניי את סיפורה של הגברת אבל לא פחות מכך – את סיפורו של המרכז הרפואי הרצפלד. המטפלים במחלקה ה' , כמו יתר המטפלים בביה"ח הם צוות של מלאכים – במקצועיות, עם חיוך, ועם דאגה כנה לשלומם הפיזי והנפשי של המטופלים. – בשעה האחרונה למדתי פה שיעור מאלף על אנושיות וחמלה.

המרכז הרפואי גריאטרי שיקומי הרצפלד הוא בית חולים השייך לקבוצת 'כללית' והוא משרת את אוכלוסיית הגיל השלישי, ואת אוכלוסיית המטופלים הזקוקים לשיקום רפואי לאחר תאונות ומחלות. המרכז פועל על מנת להוביל בישראל את תחום הטיפול הכוללני והשיקומי לאוכלוסייה הבוגרת, בדגש על האיכות הרפואית הגבוהה ביותר, במטרה להביא את המטופלים לתפקוד ולעצמאות מיטביים, זאת לצד יצירת חוויית מטופל בסטנדרטים המתקדמים בעולם עבור המטופלים ובני משפחותיהם.