יער להב משתרע על פני יותר מ- 30,000 דונם בדרום גבעות שפלת יהודה, בואכה באר שבע. קק"ל החלה בנטיעת היער בשנת 1952 והרחיבה אותה בשנות ה- 60 של המאה ה-20. ביער מרכז לידיעת הארץ והכרת האזור ע"ש ג'ו אלון, מחילות מסתור, פריחות מדבריות, חניוני נופש פעיל, חורבות ארכיאולוגיות של שרידי יישובים יהודיים ונוצריים ומסלולי רכיבה על אופניים.
האזור צחיח למדי וזוכה רק לממוצע של 240 מ"מ גשם בשנה. היער בולט על רקע מיעוט הצומח הטבעי שסביבו, המורכב בעיקרו שיחים מדבריים נמוכים. בקרחות היער מתקיימת פריחה אביבית מרשימה, חגיגה של צבעים.
בשמורת להב – צמחייה אופיינית לאזורי הביניים שבין המדבר לאזור הים תיכוני ("ספר המדבר"). אחד מהצמחים האופייניים לאזור היא שלהבית קצרת שיניים, זהו בן שיח נמוך, הפורח באביב בפריחה צהובה. לפרח, עלים המכוסים משני צדדיהם בשכבה עבה מאוד של שערות, המעניקות לעלים צבע לבן כמעט.
שכבת השערות עבה פי כמה וכמה מהעלה עצמו, ותפקידה להגן על הצמח מאיבוד יתר של המים. בחודשי הסתיו מקדימה החלמונית לפרוח. וביער מלבד עצי מחט, גם מטעי עצי זית, אלת הבוטנה (הפיסטוק חלבי), אלת ארץ ישראלית ועצי חרוב.
יער להב נמצא בקצה הצפוני של רצועת מדבר ברוחב של 1,800 ק"מ אשר ציפורי שיר נודדות חייבות לחצות כדי להגיע לאזור החריפה בעונת הסתיו. היער מהווה הזדמנות אחרונה עבור ציפורים רבות לצבור אנרגיה לקראת המשך המסע התובעני.
בין השנים 1995-2000 בוצע מחקר ארוך טווח, במימון ובסיוע קק"ל ובשיתוף המחלקה למדעי החיים באוניברסיטת בן גוריון, על חניית הביניים של הציפורים הנודדות ביער. נמצאו כשישה סוגי ציפורי שיר שבאופן קבוע שוהות בסתיו: בני סוגי הסבכי: החורש, שחור-כיפה והטוחנים, חמריה סלעית קיץ וחכלילית העצים.
