כדי שהילדים לא יאמרו לכם שאתם מתערבים בחייהם ומנגד יאפשרו לכם לשתות קפה עם חברים מבלי לדחוף כל פעם שאלה. איך עושים את זה נכון?
קרן קוטין
"אמא, את או ציכה ידבה ים ינת. אני צייך ידבה ים ינת".
"מה?"
בן ה-4 חוזר לטובתי שוב על המשפט ואני עדיין לא מבינה. עוצרת את הרכב בצד.
מפנה את המבט אליו, מבקשת שיחזור שוב והפעם מבינה.
"אמא, את לא צריכה לדבר עם רינת. אני צריך לדבר עם רינת" (תרגום-אני).
רינת (שם בדוי) היא הקלינאית תקשורת שלו והרגע סיימנו את הביקור השלישי אצלה.
"אתה צודק חמוד. אני לא צריכה לדבר עם רינת. אנחנו הולכים אליה כדי שהיא ואתה תדברו. סליחה"
אני נזכרת שהיום רינת ואני דיברנו לא מעט מעל הראש שלו במהלך הטיפול שלו. הוא צודק. זה הזמן שלו איתה. הם משחקים ביחד ותוך כדי היא אמורה לעזור לו לרכוש את הצלילים שהוא עוד לא יודע להפיק. זה התחיל כשהיא הפנתה את תשומת ליבי למשהו בטיפול ואז שוב ואז גם אני נזכרתי במשהו ושיתפתי אותה ומשם גלשנו.
יש לנו נטיה לשכוח שהילדים שלנו שווי ערך לנו. זה שהם קצרים מאיתנו בגובה, לא אומר שלא מגיע להם הכבוד שמגיע לאנשים בגובה שלנו.
הילדים מושפעים בעיקר מהמעשים שלנו ולא ממה שאנחנו אומרים. והם מחקים את ההתנהגויות שלנו.
אז אם אני רוצה שהילד שלי יכבד אותי ואת הזמן שלי כשאני שותה קפה ומפטפטת עם חברה ולא יידחף כל פעם עם עוד שאלה
או הצקה (כי ככה זה מרגיש), כדאי שאזכור לא לעשות לו את אותו הדבר.
בטיפול הבא ישבתי (להנאתי אגב) בחדר ההמתנה.
קרן קוטין, מדריכת הורים ומנחת קבוצות הורים – הורות מבטן ולמידה
טל' 0544905951
