"אפילו כשאירחנו את הנשיא קלינטון, קיוויתי שאמא תראה ותכיר בהצלחות שלי" – עפרה אלול מייסדת המרכז האקדמי פרס במסע אישי בין זיכרון השואה להישגים.
(צילום מסך מהראיון עם עמרי אסנהיים)
עפרה אלול, מייסדת ומנכ"ל המרכז האקדמי המכובד, פרס ברחובות, גדלה בבית שבו סיפור השואה היה נוכח כבר מהילדות המוקדמת. בשיחה מרגשת עם עמרי אסנהיים, ערב יום השואה, היא משתפת בזיכרונות עזים שסיפרה לה אמה, ניצולת שואה, מהרגע שבו חזרה מהגן ועד ימיה האחרונים.
"אני זוכרת את הזעזוע כשהיא סיפרה לי, ילדה בת חמש, על המחנה במוגילב, על הצעדה הארוכה והקשה, על הכלבים הגדולים והמאיימים ועל המוות היומיומי. סיפרה איך סבא שלי נתן לה את פרוסת הלחם האחרונה שלו, ואיך היא שרדה כנגד כל הסיכויים", מספרת עפרה.
הבית שבו גדלה היה טעון בפחדים ותחושת חסר שהוטבעה עמוק. "אמא תמיד שדרה תחושה של חסר, של זהירות, של חוסר ביטחון כלכלי. הפחדים האלה מלווים אותי עד היום", היא מוסיפה בכנות. מנגד, אביה, שגם הוא שורד שואה אך בנסיבות שונות, היה האדם האופטימי והנחוש. "אבא ברח ליערות בזמן השואה ובהמשך ברח לרוסיה. הוא היה אדם מלא חיים, ציוני נלהב ואיש חינוך מסור. כשהוא עלה לארץ, הוא ייסד את תיכון רמלה לוד והיה פעיל מאוד בהסתדרות המורים", מתארת עפרה בהערצה גלויה.
"לאמא היה קשה להראות אהבה. היא לא אמרה לי אף פעם שהיא אוהבת אותי. כל מה שעשיתי בחיים היה במטרה לזכות בהכרה שלה, שתגיד שהיא אוהבת אותי, שהיא גאה בי", משתפת עפרה בכאב ובכנות רבה. "אפילו כשאירחנו את הנשיא קלינטון במרכז האקדמי פרס, קיוויתי שאמא תראה זאת ותכיר בהצלחות שלי".
ההורים נפטרו, אך זיכרונם ממשיך להניע אותה לשליחות חינוכית ואנושית: הקמת המרכז האקדמי פרס הייתה עבורה גם מחווה להוריה. "רציתי להוכיח שאני יכולה, להמשיך את דרכו של אבי בחינוך ויזמות, ולהראות לאמי שהצלחתי", היא אומרת בהתרגשות.
בימים אלו, יוצאת עפרה למסע מיוחד ברומניה, למקום שבו אמה עברה את זוועות השואה. "אני מרגישה שזו שליחות לספר את סיפור השואה ברומניה, שלא דובר מספיק, ולהבטיח שלא נשכח", היא מסכמת. "סיפור השואה הוא חלק ממני ומחובתי לספר אותו לדורות הבאים. הנסיעה הזו תהיה לא פשוטה, אבל זו דרך חשובה מאוד עבורי ועבור משפחתי להנציח את הזיכרון ולהעביר הלאה את ההיסטוריה שלנו".
