פסיכולוגיה בגובה העיניים

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print
תמונת אילוסטרציה

החיים בתוך קפסולה

מאת: מירב סלם ויצמן-יועצת חינוכית ופסיכותרפיסטית

כבר למעלה מחודשיים אין לי תעוזה לפנות מקום להתמודדויות שלי.
בימים שקדמו למשבר פה, הרגיש שכל אחד מאיתנו חי את חייו ומפנה מקום אמיתי למשבריו.
הייתי מעמידה את כל התסכולים שלי בשורה,
הם היו נמתחים לדום דומם,
כדי שאתעדף מי מקבל מקום ובא אל פיתרון.
הייתי מושיבה במעגל את כל ההתלבטויות,האשמות והקשיים,מאפשרת להם לחלוק איתי את שעל ליבם ומסייעת להם עד כמה שניתן.
כבר חודשיים שאף אחד מהם לא פנה אליי:
אין להם אומץ,
הם מתביישים בשל רוח התקופה.
“מתרחש כאן משהו גדול”, אני שומעת ליחשושים.
“זה לא הזמן המתאים”, הם אומרים זה לזה,שאני שואלת למה החזית שקטה מידיי.
זה לא שאני רוצה לעורר את השדים ולהיות טרודה,
זה פשוט חדש לי,שהם מניחים לי בכזאת שלווה!
אז אני מנסה לתת לשקט הזה לעטוף אותי,אני מתמכרת לתחושה הזאת של הזרימה.
העולם בכאוס,אך בתוכי יש שלווה?
המשוואה הזאת אינה פשוטה לי כלל!!!!
אבל אז,אני מפעילה מעט את גלגלי המוח,
אני מזמינה מעלית פנימית ועולה לקומה הגבוהה ביותר של המח שלי.
יש שם מרפסת והרבה תשובות…
יש שם גם הרבה בלגאן ומילים זרוקות,
משהו בתוכי רוצה לעשות שם סדר עולמי,
האם זה מקומי?
או שהסדר חל רק לעצמי?
ואז אני פשוט מבינה שמשהו מאוד גדול מתרחש וכולם עסוקים בו, זה מגמד ומקטין את כל רעשי הרקע הקטנים והשיגרתיים.
זה כל כך ברור ופשוט,
וזה לא שהחיים המורכבים שלי הופכים לסתם קישוט…
זאת רק הפוגה קצרה שמבקשת חישוב מסלול מחדש וקצת הכוונה,
אז מחבקת את הרגע במלוא הכוונה.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן