פרשת "ויקהל פקודי" מסופר: "לאחר חטא העגל בורא עולם רצה להשמיד את עם ישראל".
(מאת: לוחם האש רס"ן במיל' איתמר פישר)
בכל פעם שמגיעים בקריאת התורה לפרשות שקוראים השבוע "ויקהל-פקודי" עולה תחושה של אי נוחות.
נהוג כי בתורה אין מילה מיותרת, לכל מילה יש משמעות.
אבל נדמה כי פרשות אלו באות הפוך על הפוך מהנחה זו.
אנו קוראים השבוע באריכות את תהליך ביצוע בניית המשכן, בדיוק בציווים שניתנו בפרשות קודמות.
לכאורה, ניתן היה לצמצם את 2 הפרשות הללו לפסוק אחד בודד, לדוגמא: "ויעשו משה ובני ישראל את המשכן ככל אשר ציווה אותם".
מה הטעם בפירוט הרב של ביצוע הדברים בפועל?
נראה כי הצורך באריכות קשורה במרחק שבין הציווי לבין הביצוע בפועל וחטא העגל שהיה באמצע.
אין מדובר באירוע רגיל, אלא ברעידת אדמה רוחנית המעמידה בספק את עצם בניית המשכן.
לאחר חטא העגל בורא עולם רצה להשמיד את עם ישראל ומשה רבנו סרב לקבל את זה ומתחנן שיחזור בו מהחלטתו ואכן מצליח.
אך התשובה מורכבת, מצד אחד נעתר בורא עולם לבקשת משה לחוס על עם ישראל אך מן הצד השני הקשר לא יהיה ישיר כמו שהיה עד כה אלא דרך משה כשליח.
המסר שמועבר לעם ישראל במדבר ולקוראים אח"כ הוא אחד- למרות מה שהיה תמיד ניתן לשקם ותמיד ניתן לתקן.
למרות שיש מכשולים בדרך, פיתויים, קשיים תמיד יש דרך חזרה.
שבת שלום
זמני כניסה ויציאת השבת:
תל אביב: 17:28-18:24
