יום המשפחה: אחיות שהן אימהות ובנות בביה"ח קפלן

היום חוגגים ברחבי ישראל את יום המשפחה הבינ"ל. במרכז הרפואי קפלן נפגשו למפגש מרגש שמונה אחיות שהן אימהות ובנות כדי לספר על העבודה הקשה והמאתגרת כאחיות בבית חולים, ואם הן מביאות את העבודה גם לארוחות המשפחתיות. כאשר מטופלים מזהים את שתיהן ומגלים שהן אמא ובת אומרים להן תודה על הטיפול ושיש על מי לסמוך.

שנית בנו, אחות אחראית מחלקת עיניים מזה 5.5 שנים ועובדת בקפלן מזה 34 שנים כאחות , וביתה מורן בנו, אחות באשפוז יום כירורגי מזה כשנה, אומרות שלא יוצא להן להיפגש במהלך העבודה אלא רק כאשר הן מסיימות באותה שעה וחוזרות יחד הביתה, אבל מטופלים שפוגשים אותן ברחוב מזהים את שתיהן ומגלים שהן אמא ובת ואומרים תודה על הטיפול. מורן: "אין ספק שאני אחות היום בזכות אמא שלי. מגיל צעיר מאוד נחשפתי למקצוע הסיעוד וראיתי איך אמא מושיטה עזרה ראשונה לאנשים ברחוב וכן פגשתי מטופלים שזכרו את הטיפול המסור שלה ושיבחו אותה". בסך הכל משפחת בנו מרגישה בטוחה על כל מקרה שלא יבוא, מוסיפה שנית, מקצועי האחות דורש עבודה אינטנסיבית, נתינה וחמלה ללא תמורה. מורן מסכמת כי מאז ומעולם היתה לה ציפייה שתגיע לרמת המקצועיות של אמא שלה.

שושנה ליסק, 40 שנים היא אחות ומתוכם 25 שנים בתינוקייה, אומרת כי היא וביתה, חן ליסק, אחות בחדר מיון מזה 9 שנים, מרגישות שליחות מקצועית בתפקיד האחות והרגשה נפלאה לשלב חיי משפחה עם המקצוע בהעברת ידע וניסיון לדור הצעיר. "העבודה במשמרות גם מאפשרת לי לעזור לשמור על שני הנכדים, הילדים של חן, כשהיא במשמרת …", היא מוסיפה. חן ליסק, אחות מזה 9 שנים, אוהבת מאוד את מקצוע הסיעוד ואת בית חולים קפלן כבית שני שלה. "אפילו את הצעת הנישואין שלי קיבלתי באמצע משמרת בחדר המיון בהפתעה גמורה…", היא אומרת בחיוך. "משם הקמנו בית אוהב וחם ותומך, כי במקצוע שלנו תמיכה מהבית היא דבר הכרחי".

זפירה קולונטרוב, אחות מזה 30 שנה, מתוכם אחות 26 שנים בקפלן ו 6 שנים אחות במרפאת דיאליזה, וביתה סברינה לוייב עמר, אחות כשלושה חודשים בגריאטריה. כשאני שואלת אותן על ההרגשה לעבוד בבית חולים ואחר כך להיפגש בבית הן מחייכות. "ההרגשה נפלאה כי תמיד כיף שמישהו מבין את מה שעובר עליך במהלך יום עבודה. הלחצים, האחריות, האתגרים, הצלת חיים", מסבירה סברינה. סברינה ראתה כילדה את אמא שלה כדמות לחיקוי. זפירה מוסיפה כי יום המשפחה הוא יום שבו אפשר לעצור לרגע ולהעריך את מי שעוטף אותנו ביום יום ולהגיד תודה על המקצוע הנהדר שלנו ועל המשפחה המקסימה. סברינה: "השנה הוא יום מורכב מבחינתי, מצד אחד אבי (ז"ל) נפטר לפני כמה חודשים באופן פתאומי, מצד שני התחתנתי והתחלתי את צעדיי הראשונים בהקמת התא המשפחתי הפרטי שלי.

נדיה לנגר, 45 שנים אחות חדר ניתוח ו 23 שנים בבית החולים קפלן וביתה יוליה לנגר, אחות באשפוז יום כירורגי מזה שלושה חודשים. נדיה אומרת שיוליה גדלה בבית שדיברו בו כל הזמן רפואה כי בעלה, אביה של יוליה, הוא רופא. "יוליה ספגה בבית במשך השנים ידע ורגישות וחמלה, ואין לי ספק שזה השפיע על החלטותיה, אך הן התקבלו בסופו של דבר על ידה בלבד. בסופו של דבר אני מאושרת שהיא בחרה בדרך שלי". יוליה מוסיפה כי בהתחלה לא רצתה ללמוד סיעוד או רפואה, אך החלה ללמוד מסיבות אחרות. "הרבה פעמים אני 'הבת של נדיה' אך ככל שאני צוברת ניסיון וידע אני יותר ויותר 'רק יוליה' ".
למרות הבית ה'רפואי' שלנו, אומרת יוליה, אנחנו בכל זאת משתדלות ליהנות ביחד ולהפריד קצת בין עבודה ובית. ״המשפחתיות היא ערך עליון אצלנו ולכן אנחנו יודעות ליהנות גם בלי לשלב עבודה".