מדוע נשים חיות עשרות שנים לאחר שכבר אינן פוריות? התשובה עשויה להיות החשיבות של סבתות לגידול הילדים ולהישרדות המשפחה
יש משהו שמבדיל את נשות האדם מהנקבות של כמעט כל בעל חיים אחר: לא רק שהן חיות הרבה זמן, הן חיות הרבה זמן לאחר שהן אינן מסוגלות יותר להיכנס להיריון. יש חוקרים שסבורים שהסיבה לכך היא חשיבותן האבולוציונית של הסבתות.
הברירה הטבעית "מתגמלת" את מי שמשאיר אחריו יותר צאצאים המגיעים לבגרות, בכך שהם מעבירים את הגנים שלו לדור הבא, ודרכו לאלו שאחריו. מדוע אם כך התפשטו באוכלוסייה דווקא גנים שגורמים לנשים להפסיק לבייץ עשרות שנים לפני מותן? האם לא היה טוב יותר, מבחינה אבולוציונית, להמשיך ולהביא ילדים לעולם במשך כל החיים?
שלב חיים חדש
ההסבר הפשוט ביותר הוא שלביציות עצמן יש תוחלת חיים מסויימת – לאחר גיל מסוים הן נעשות בריאות פחות, ונדרשת השקעה משמעותית של משאבים כדי לשמר אותן במצב תקין, משאבים שיכולים להיות מנוצלים במקום אחר בגוף. נשות אדם, כמו נקבות של בעלי חיים רבים אחרים, מגיעות לעולם עם מספר סופי של ביציות שאינו מתחדש. זאת בניגוד לזכרים שמייצרים את תאי הזרע, הקטנים וה"זולים" הרבה יותר, במהלך כל חייהם. נקבות בעלי חיים לא בהכרח מתות לפני, או אפילו מיד אחרי, שהן מפסיקות להיות פוריות. אמנם נשים בממוצע חיות זמן רב יותר מרוב בעלי החיים האחרים לאחר הפסקת הווסת, אבל לדעת חלק מהחוקרים ההבדל אינו משמעותי. הפסקת הפוריות, הם טוענים, מתרחשת גם אצלנו וגם אצל בעלי חיים אחרים משום שלגוף כבר אין משאבים לתחזק את הביציות, ולא משום שנשים "מתוכנתות" להמשיך לחיות אחריה.
חוקרים אחרים אינם מסכימים. במחקר ב2013 בחנו מדענים מאירופה 66 מינים של פרימטים, ומצאו שבעוד קופות וקופות אדם בגני חיות חיו לעתים קרובות הרבה לאחר שהפסיקו להיות פוריות, בטבע, ללא טיפול רפואי ומזון מובטח, זה היה הרבה פחות נפוץ. אצל בני אדם, לעומת זאת, חלק ניכר מהנשים ממשיכות לחיות לאחר הפסקת הווסת, ולא רק במדינות מתועשות ומודרניות. תוחלת החיים אמנם עלתה בצורה משמעותית במאתיים השנים האחרונות, אך הגורם העיקרי לכך הוא ירידה חדה בתמותה של תינוקות וילדים. גם במהלך ההיסטוריה, מי ששרד עד גיל 20 היה בעל סיכוי טוב להגיע לגיל 60 או 70.
החוקרים מביאים כדוגמה את שבט ההאדזה (Hadza) מטנזניה, שאנשיו מנהלים אורח חיים של ציידים ולקטים. בלי ליהנות מהיתרונות שמציעים תנאי החיים המודרניים, אישה ממוצעת מהשבט חיה כמעט מחצית מחייה הבוגרים כאשר היא כבר לא פורייה. נכון, גם נקבות של בעלי חיים אחרים עשויות לחיות מעבר לגיל הפוריות, כותבים החוקרים, אבל אצל בני האדם התפתח דבר שונה, מיוחד: שלב חיים שלם, שרוב הנשים מגיעות אליו ומבלות בו חלק ניכר מחייהן, ואינו מוקדש לרבייה.
השערת הסבתא
מה היתרון האבולוציוני של שלב חיים זה? כבר בשנות ה-60 הציעו חוקרים הסבר אפשרי, שזכה לכינוי "השערת הסבתא": נשים לאחר גיל הפוריות עוזרות להעביר את הגנים שלהן לדורות הבאים באמצעות השתתפותן בטיפול בנכדים, מה שמסייע לילדיהן להעמיד צאצאים רבים יותר. לפי השערה זו, נשים שחיות זמן רב לאחר הפסקת הפוריות מסוגלות לספק עזרה רבה יותר, ולכן יהיו להן נכדים רבים יותר, שחלקם יירשו את הגן לחיים ארוכים.
מאמר שהתפרסם ב-2004 סיפק ראיות התומכות בהשערה. החוקרים בחנו את משך החיים, מספר הילדים ומספר הנכדים של מאות נשים פיניות שנולדו במאה ה-18 או בתחילת המאה ה-19, ושל אלפי נשים קנדיות בנות המאה ה-19. בדיוק כפי שהשערת הסבתא חזתה, הם מצאו כי לנשים שחיו זמן רב יותר לאחר גיל הפוריות היו נכדים רבים יותר. הילדים שלהן הביאו ילדים מוקדם יותר, בתדירות גבוהה יותר וגם בהצלחה גדולה יותר: לילדים היה סיכוי גבוה יותר להגיע לבגרות אם סבתם הייתה עדיין בחיים כשנולדו, ובעיקר אם היא הייתה אז בת פחות מששים.
אף על פי כן, לא כל החוקרים מקבלים את הסבתאות כהסבר אבולוציוני לאריכות חיים. לדעת חלק מהם, העזרה של הסבתא בגידול הנכדים אינה משמעותית מספיק בשביל שתשפיע בצורה ניכרת על האבולוציה שלנו. כדי לענות על כך, חוקרים מארצות הברית ואוסטרליה שבדקו מה צריך להיות גודל האפקט, כלומר עד כמה משמעותית צריכה להיות העזרה שמגישה הסבתא, כדי שתהיה לה השפעה. הם התחילו עם תוחלת חיים המקבילה לזו של קופי אדם אחרים וקצרה בהרבה משלנו, ובדקו מה קורה כאשר מוסיפים את העזרה מסבתא. המודל התמקד באפקט של היריונות תכופים יותר: הטיפול שמעניקות הסבתות לנכדים הצעירים מאפשר לבנותיהן ולכלותיהן להיכנס שוב להיריון מוקדם יותר, ובסופו של דבר ללדת יותר ילדים. זו השפעה שאכן נראתה במחקר על הנשים הפיניות והקנדיות.
התוצאה – אפילו "סבתאות חלשה", כפי שהגדירו זאת, כלומר השפעה מועטה על זמן הכניסה להיריון של האימהות, הספיקה כדי לגרום להארכה משמעותית של תוחלת החיים, עד לערכים שנראים אצל בני האדם.
לפי חלק מהחוקרים, יש סיבה גם למועד שבו הנשים מפסיקות להיות פוריות. בשביל שהסבתא תוכל לעזור בגידול הנכדים היא צריכה להיות פנויה, ללא ילדים קטנים משלה – ואמנם, הפסקת הווסת מגיעה פחות או יותר בגיל שבו הילדים הראשונים מתחילים להביא ילדים משלהם. בעוד אצל קופים וקופי אדם יש חפיפה ניכרת בין תקופת הפוריות של נקבה לזו של בנותיה, אצל האדם החפיפה קטנה במיוחד. עובדה זו מצמצמת את התחרות שהייתה עלולה להיווצר בין הנכדים לדודיהם הצעירים, ומאפשרת לסבתא להתמקד בהגברת סיכויי השרידה של נכדיה
המרחק והגיל
ממש לאחרונה פורסמו עוד שני מחקרים המספקים ראיות תומכות להשערת הסבתא – אם כי אחד מהם גם שם לה גבולות. חוקרים מקנדה ניסו לבחון לעומק את ההשערה על ידי כך שבדקו אם זו אכן העזרה מהסבתא שמאפשרת לאימהות להביא ילדים רבים יותר, או במילים אחרות, אם לסבתות שאינן מגישות עזרה כזאת יש פחות נכדים. היות שקשה מאוד לכמת את הטיפול של הסבתות בנכדים, במיוחד באוכלוסיות היסטוריות, החוקרים בחרו במדד קל יותר לבדיקה שמשקף, לפחות במידת מה, את מידת המעורבות של הסבתא בחיי נכדיה: המרחק הגיאוגרפי מהם.
החוקרים בדקו את הנתונים של יותר משלושת אלפים נשים, בנותיהן וילדי בנותיהן, שחיו בקוויבק, קנדה במאות ה-17 וה-18. הנתונים כללו לא רק כמה ילדים ונכדים היו לכל אחת, אלא גם את המרחק הגיאוגרפי בין הסבתות לבנותיהן הבוגרות. כפי שצפו, ככל שהסבתות התגוררו רחוק יותר ההשפעה שלהן פחתה ובנותיהן נכנסו להיריון מאוחר יותר ולעתים רחוקות יותר, כך שהיו להן פחות נכדים. בממוצע, לכל מאה קילומטר של מרחק מהאם, לבת היה חצי ילד פחות. אם הסבתא גרה במרחק של 350 קילומטר או יותר מבתה ונכדיה, כבר לא הייתה לה כל השפעה.
המחקר תומך בהשערת הסבתא משום שהוא פוסל אפשרות של קשר מסוג אחר, כמו למשל נטייה של נשים שמאריכות חיים להיות פוריות יותר. לפי המחקר, לא מספיק שהסבתא תהיה בחיים – היא צריכה להיות נוכחת בחיי נכדיה כדי ש"אפקט הסבתא" יבוא לידי ביטוי, ואם היא רחוקה מדי הוא נעלם לחלוטין.
את המחקר השני עשו חוקרים מפינלנד, והאוכלוסייה הנחקרת הייתה כאלפיים סבתות, ילדיהן ונכדיהן מפינלנד במאה ה-18 וה-19. החוקרים בחנו את השפעת גיל הסבתות על העזרה שהן מסוגלות להעניק לילדיהן בגידול הנכדים. הם מצאו שוב כי לסבתות שהאריכו ימים היו יותר נכדים, אך רק אם לא האריכו ימים יותר מדי. בעוד שסבתות בנות 50 עד 75 העלו בכ-30 אחוזים את הסיכוי שנכדיהן הצעירים, בני שנתיים עד חמש, ישרדו ויגיעו לבגרות, סבתות שהיו בנות 75 או יותר לא העניקו יתרון כזה. יותר מכך: כאשר הסבתא הייתה מבוגרת מאוד וגרה עם ילדיה, לתינוקות הקטנים, בני פחות משנתיים, היה פחות סיכוי לשרוד בהשוואה לתינוקות שלא היו להם סבתות כלל.
"צחקנו על זה כשחשבנו על הנושא למחקר – 'סבתות קטלניות, זה יהיה סיפור נהדר!'" אמרסיימון צ'פמן (Chapman), שהוביל את המחקר. "ואז מצאנו את זה".
מה הופך את הסבתות המבוגרות ל"קטלניות"? החוקרים מניחים שעם הגיל והמחלות שמתלוות אליו הסבתות מסוגלות פחות להגיש עזרה, ולעומת זאת זקוקות יותר לסיוע בעצמן. ההורים מוצאים את עצמם נושאים בנטל כפול, של טיפול בסבתא המבוגרת ובילדים הקטנים, וכך היתרון הופך לחיסרון. "מה שאנחנו רואים כאן הוא כנראה הגירסה ההיסטורית של 'דור הסנדוויץ"" אמר דיוויד קול (Coall), ביולוג שלא היה מעורב במחקר.
מקור- מכון דוידסון הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
