תושב רחובות עם סיפור גבורה מטורף! לאחר שהצליח להמלט מהכלא התאילנדי הוא נקלע לטבח בדרום והצליח להציל את עצמו ועוד שישה בני אדם
בשביל לוטן בן פורת (38) מרחובות, זה אמור היה להיות עוד פרויקט של יומיים עבודה בכיף, במקום מרוחק, באווירה טובה עם אוכלוסיה בעיקר צעירה שהגיעה להשתחרר בפסטיבל "נובה" ולהמשיך כל אחת ואחד בשגרת חייו. אלא שכל הכיף הפך ליום הכי שחור במדינת ישראל מאז קום המדינה, עם פלישתם של כאלפיים מחבלי חמאס לשטח ישראל מרצועת עזה ורציחתם של כ-1300 איש, פציעתם של אלפים ולקיחתם של 203 ישראלים, ילדים, חיילים ומבוגרים לשבי.
לוטן, בעל קייטרינג, עובד כטבח, הגיע למקום יום לפני הטבח והקים את דוכן האוכל ובראיון לרחובות ניוז הוא משתף מה באמת קרה שם.
"ביום חמישי הגעתי לפסטיבל ליד קיבוץ רעים יחד עם שני עובדים שלי. הקמנו את הדוכן ואת כל המערך שצריך להכנת האוכל, מטבח שטח וכל מה שצריך. בערב הראשון עבדנו יפה מאוד, מכרנו מאות מנות של שניצלים, סביח, פלאפל ועוד. המקום היה מאוד יפה, היו אנשים ממש טובים. בסביבות השעה 17:00 הסתיים הפסטיבל הראשון והלכנו לנוח קצת".
העבודה בפסטיבל נובה התחילה בחצות יום שישי.
"משעה 17:00 התחילו עובדי המקום להקים את ההפקה של פסטיבל נובה. ניצלנו את ההזדמנות והלכנו לנוח כמה שעות. בשעת חצות הלילה פתחנו שוב את הדוכן והתחלנו למכור אוכל. לקראת השעה 05:00, התחלתי להכין ג'חנונים וביצים קשות שיהיו לשבת בבוקר. כשסיימתי להכין את הדברים בפודראק, הערתי את השותף שלי שיתארגן ונתכונן יחד ליום נוסף. לקראת סוף ההתארגנויות, שמענו את הפיצוצים של הטילים שירו לעברנו חמאס. חשבנו שמדובר בזיקוקים, יצאתי אל מחוץ לפודטראק לראות את הזיקוקים וראיתי שמדובר בקטיושות. תוך פחות מדקה כיבו את המוזיקה וכרזו ברמקולים על פינוי המקום במיידי".
איך האנשים הגיבו?
"אנשים היו מאוד שאנטים, מאוד רגועים, עוד לא הבנו מה סדר גודל האסון, קיפלתי את הציוד ברוגע, רוקנתי את השמן, קיפלתי את המטבח וכך עד לשעה 08:00 בבוקר. פתאום שמענו יריות מרחוק, עוד לא ידענו אם מדובר בכוח צבאי, באותם רגעים הגיע שוטר ואמר לכולם להתפנות מיד. תוך כדי שיצאנו, ראינו פצועי ירי חוזרים למתחם ומובלים לפינה של עמדת המשטרה וההצלה שהוקמו לפסטיבל. ראינו שוטר, שאלתי אם אפשר לעזור, הוא שאל אם אני חמוש, השבתי שלא, אז הוא ביקש שנכנס לרכב וניסע משם כמה שיותר מהר. נכנסתי עם השותף שלי לרכב שלו והתחלנו לנסוע לכיוון היציאה בחניון רעים. נתקענו בפקק גדול בגלל שהיה מחסום של מחבלי החמאס, בדיעבד נודע לי שרוב הנוסעים שהיו בפקק נורו למוות. יצאנו מהרכבים, פגשנו שוטר נוסף שהיה שם, הוא כיוון אותנו לרוץ לאזור מסוים בשדות ואמר שבהמשך יש צומת ושם נפגוש שוטרים".
במהלך בריחתו מהמחבלים הוא עלה על רכב שננטש בשדה והציל עוד שישה בני אדם.
"אחרי כשלושה קילומטרים של ריצה בשדה, עצר לידנו רכב מסוג ג'יפ והציע לסייע לנו. עלינו לרכב ולאחר מאות מטרים ראינו שכל הרכבים פתאום עושים פרסה ונוסעים לכיוון הנגדי כי המחבלים סגרו עלינו משם. בשלב מסוים חלק מנוסעי הרכבים נטשו את הרכבים בשדה וגם אנחנו נטשנו. כל אחד רץ בשדות לכיוון אחר, אני רצתי לכיוון ההפוך כי שמעתי את היריות מגיעות מכיוון מסוים. מצאתי את עצמי לבד בשדה כשלידי מלא רכבים נטושים חלקם ספוגים מירי של מחבלים, חיפשתי משהו חד להחזיק לכל מקרה שלא יהיה, לדאבוני מצאתי רק עט. נכנסתי מתחת לאחד הרכבים שננטש בשדה והתחלתי לחשב תרחישים של מחבלים, מה אעשה אם וכאשר הם יגיעו אלי. אחרי חמש דקות יצאתי ממתחת לרכב, שוב שמעתי ירי הפעם מאזור אחר. הייתי בעמדה חשופה שכבר אין לי ברירה אלא לברוח בריצה. הלכתי כמה צעדים וראיתי שאחד הרכבים הנטושים נשאר מונע. נכנסתי לרכב, התחלתי לנסוע במהירות לכיוון השני שממנו נשמע ירי, אחרי פחות מקילומטר של נסיעה, קפצו עלי כמה צעירים שהתחבאו בשדה והתחננו שאעזור להם, לא שאלתי כלום, צעקתי להם תעלו מהר, עלו שבעה צעירים, אחד על השני, בהמשך הנסיעה כעבור זמן קצר, מסיבה לא ברורה, אחת מהנוסעות ירדה מהרכב. המשכנו לנסוע דרך השדות במהירות ובזהירות, במקביל, פתחתנו גוגל מאפ, חיפשתי יציאה של כביש עד שמצאנו במפה. המשכנו לנסוע עד שהגענו לכביש מקורצף שיוצא מהשדות. היתה לנו דילמה, חלק חשבו לנסוע שמאלה דרומה או ימינה צפונה, החלטתי בניגוד לכולם לנסוע ימינה והייתי די בטוח בכך. המשכנו לנסוע עד שהתחברנו לכביש 232 שמחבר בין הקיבוצים רעים לבארי. בסביבות השעה 11:00 עצרנו כ- 700 מטרים לפני צומת בארי וראינו מספר אנשים מכוונים עלינו נשקים, בהתחלה ראינו אותם מטושטש כי היינו מבוהלים, זה היה רחוק ולאט לאט התקרבנו אליהם, כחמש מאות מטרים מהם זיהיתי שמדובר ברכב משטרתי. המשכתי לגלוש לעברם בנסיעה איטית ונעצרתי כמאתיים מטרים מהם, יצאתי מהרכב, הרמתי ידיים וסימנתי להם שאנחנו יהודים, השוטר סימן לי להמשיך לעבור אותם ולנסוע. המשכנו בנסיעה עד שהגענו למחסום משטרתי נוסף, השוטרים סימנו לנו לצאת מהרכבים, באותם רגעים היתה אזעקת צבע אדום, כל אחד תפס מחסה והתכופף, כעבור מספר שניות נפל טיל על תחנת הדלק הסמוכה.
"למרבה המזל התחנה לא עלתה באש. המשכנו בנסיעה והגענו דרך רהט, משם לכביש 6 עד לבית שלי בעיר רחובות. בסביבות השעה 12:00 הגענו אלי ומאצלי כולם התפזרו, זוג אחד נסע במונית לבת ים ומאוחר יותר אספו את הארבעה הנוספים שהם תושבי הצפון. במוצאי שבת הגיע בעל הרכב לקחת את הרכב שלו, הוא סיפר לי שהילדה שלו היתה במסיבה עם הרכב שלו אבל ב"ה היא גם ניצלה".
מאז המקרה חייו של לוטן השתנו: " מרוב תמונות שרצות לי בראש אני לא ישן, היום הפך ללילה והכל נהיה לי הפוך. כל חתולה שעושה רעש מקפיצה אותי, אגזוז של אופנוע או כל מה שמשמיע רעש גורם לי להכנס לחרדות. החיים כבר לא אותם חיים".
לוטן בן פורת יליד ירושלים, מתגורר מזה חמש שנים בעיר רחובות, מספר על הבריחה מתאילנד בעקבות הסתבכות של ניסיון לרצח שלא באשמתו.
"בגיל 26 התחלתי לימודי קונדיטוריה בהרצליה, שכרתי דירה ותוך הלימודים אמא נפטרה מהמחלה הארורה. לאחר סיום הלימודים, חזרתי לירושלים, לא מצאתי את עצמי והחלטתי לנסוע לתאילנד ולפתוח עסק. כיוון שהייתי בעבר בצפון תאילנד והתלהבתי החלטתי לפתוח שם את העסק. לאחר שביררתי מבחינת כדאיות הבנתי שלא משתלם לי. באחד הימים האחרונים שלי שם, לאחר שהחלטתי שאני לא פותח שם עסק, ישבתי באחד הברים והכרתי בחור ישראלי שחי שם כבר כמה שנים. הוא סיפר לי על התוכנית העסקית שלו. למחרת נפגשנו, עברנו על הדברים והחלטנו שאנחנו כן הולכים על זה ופתחנו בצפון תאילנד עסק בשם 'הטירה', זה בעצם בית רוחות עם מבוך, חדר בריחה, בר משקאות ואוכל קליל. מספר ימים לאחר מכן הגיע בחור ישראלי, נרקומן שפגשתי בעבר וחי שם, הוא החליט להתקוטט איתנו במגרש חניה באחד הברים שבילינו. אותו בחור פונה לבית חולים במצב קשה, למרות שלא הוכח שאני אשם כי באמת אי אפשר להוכיח מה שלא עשית, נשפטתי על ניסיון לרצח וגזרו עלי שבע שנות מאסר בכלא".
רגע לפני שהחל לרצות את עונשו הצליח לוטן לברוח.
"בדרך לא דרך הצלחתי לברוח מהכלא, משם התגלגלתי לכמה מדינות ולאחר עיכוב של כמה ימים בקמבודיה הצלחתי להציל את חיי ולשוב לישראל. מאז עבדתי במקצוע טבחות, עד שלפני כשנה פתחתי קייטרינג משלי וגם למסיבה בנובה הגעתי כידוע".
הצטרפו לעדכונים👇👇👇
