לדמם געגוע
מירב סלם ויצמן – יועצת חינוכית ופסיכותרפיסטית

התעוררתי הבוקר לבושה בחליפת געגועים,
היא עטפה אותי בחום ונעימות, אך היה בה משהו קצת מעקצץ.
ניסיתי לבחון את תחושת העיקצוץ ולהבין מה מערבל אותי.
האם אני מתגעגעת למי שכבר אינו?
למקום או לרגע?
אך התחושה היתה קצת מעורפלת…והבנתי שאני פשוט מתגעגעת!
ואז החלו השאלות לנקר בי:
האם אני בורחת מרגעי "הכאן ועכשיו"?
האם אני מתרפקת על עבר שלא שב?
התקשיתי למקד את מה שקורה לי, רק הרגשתי שאני מדממת געגוע!
וככל שהבוקר שלי התקדם ואיתו גם רצות להן השעות,
דוד שלי – דיוק,
הגיע בדיוק!
אז אחרי שהוא בירך אותי לשלום וצבט לי בלחי כמנהג הדודים,
הוא הפעיל את הג'י פי אס הפנימי שלי והצביע על היעד.
כשהגעתי, פגשתי אותם, את כולם, הם חיכו לי ובירכו אותי לשלום נימוסי:
ואני בגילי שלי, הסתכלתי :
על הבית שהיה פעם שלי,
על הילדה והנערה שכה דמו לי,
על רגעי חסד ועל חוויות של פעם, שהסתדרו להם כמו קרונות של רכבת.
ועל אהבות של פעם ורגשות ראשוניים.
והייתה שם נוסטלגיה על מי שכבר לא אהיה,
ועל מה שכבר לא אוכל לעשות ולהיות.
דיממתי געגוע,
ואיזה נוכחות יש לו, לגעגוע…ותעוזה.
לגשת ככה בחוצפה, לנפשי הרכה.
אבל, לא נלחמתי בו, איפשרתי לו לשהות,
להזכיר לי את כל מה שחלמתי להיות.
כשהוא אסף את חפציו וביקש לעזוב, כדי שאתפנה להווה ולשיגרה,
הוצאתי ממנו הבטחה לביקור חוזר, ושלחתי נשיקה.
געגועים,
אני!