חומות של תקווה

מאת מירב סלם ויצמן – יועצת חינוכית ופסיכותרפיסטית.

הבוקר החלטתי לשחרר.
הוצאתי את האשמה שלי לחל"ת,
בימים אלה היא עובדת לא חיונית.
יש פעמים שדרכה אני מגיעה לתובנות חשובות ומקדמת שינויים בחיי.
כעת היא אינה נחוצה ורק תופסת מקום.
אני מקדמת את האהבה אליי ומבקשת ממנה לפזר אצלי ניחוחות של התחדשות פנימית.
אני בוחרת לקצר בשליש את שהותו של אסיר "הלא נודע" ואת החרדה שהוא מביא איתו אליי.
אני שולחת אותו עם תעודת הערכה ומודה לו על שהותו בתוכי…אנסה כרגע את אחיו התאום "הכאן ועכשיו", מרגיש לי שהוא יתרום יותר לרוח התקופה.
אני לוחצת ל'כאן ועכשיו" את ידי ואני מודה לו על הדברים הקטנים שהוא הביא ועוד יביא לפיתחי.
אני משחררת גם את המילה "הסגר" היא יוצרת תחושה של חנק ושל סגירות.
היא מופיעה על מסכי הטלויזיה, מוזכרת בהודעות ומרצדת אצלי בלילה גם בחלומות.
אני ממירה אותה במילה "אתגר" ומייד נכנס אליי אויר נקי בגלים גדולים, אני אפילו מצליחה לראות אותם מתפזרים בתוכי ושוטפים את השאריות החנוקות שנשארו בצדדים.
וכך מתפנה לו מקום,
ומשתחררת מעט מועקה.
אני מחליטה להיות יותר קשובה ופחות אטומה.
מזהה רגש,
בודקת את נחיצותו
ואחרי שיחת חתך קצרה, אני מחליטה אם להשאיר, רק לווסת או לשחרר מתוכי.
ופתאום, יש תנועה, אפשר לראות את האור ונכנסת אליי תקווה….
תקווה, אותה בדיוק חיפשתי מתחילת הפוסט, אותה קיבלתי לעבודה הבוקר בשכר הולם ובתנאים טובים.
היא חיונית,מתבקשת ורצויה פה אצלי,
במיוחד בימים טרופים אלו!
אבל הייתי צריכה לפטר עובדים על מנת לפנות תפקידים בכירים לאחרים!
ברוכה תיהי חברת הכנסת תקווה,
תכניסי לחיי אור והרבה אהבה.