פרזנטורית של שפיות

מאת מירב סלם ויצמן.

אחד המרצים הקסומים שלי לפסיכותראפיה דיבר הרבה על מושגים כמו: אמצע, רגיל,סביר,טוב
ושפוי.
הוא לא דגל בבינוניות, אך פינה מקום רב למה שנמצא בין המצויין והגבוהה לבין הנמוך והגרוע.
ששמעתי את דבריו , לא פיניתי מקום לניתוח פסיכולוגי מעמיק כי אותי לימדו לעבוד קשה, לשאוף הכי גבוה וללכת על התיקרה אם צריך.
הבוקר חילחלו אליי הדברים שלו.
השאיפות שלי יצאו לטיול סובב שכונה( רק בגבולות הגיזרה המותרת).
החלומות שלי התחילו דיאטה רצינית והתכווצו פלאות.
התחביבים שלי, אלה שקשורים למרחב הפתוח, נמצאים בתענית דיבור וצום ארוך.
המקצועיות וההתפתחות שלי הוקפאו חלקית ונותרו עירומים ללא בגדים.
איני מתלוננת חלילה,
מודה אני על בריאות איתנה ומחבקת את הקסמים הקטנים שהשיגרה מביאה אליי.
פתאום המילה שפיות הפכה למילה בעלת ערך רב בלקסיקון הפסיכולוגי/ אנושי שלי.
יום שפוי, הוא יום טוב!
אני בוחרת לתת לגיטימציה לכל קשת הרגשות והמילים ומדייקת לי את המילון הפנימי שלי.
מגלה נחמה בשפיות גם שהיא זמנית ומדודה.
לא מבזבזת אנרגיה בלהראות שאצלי הכל בסדר ושאני מחזיקה מעמד בגבורה.
אנשיי הקרובים יודעים מהו ים כחול עבורי וכמה אני זקוקה למרחבים.
איני ישנה על כרית מנוצות של אופטימיות תמידית, אך זאת בהחלט כרית שמתנוסס עליה הכיתוב: " תקווה"
לגיטימי להרגיש שנמאס,
שמבולבל פה ,
שיש ימים ארוכים ולא פשוטים.
לגיטימי לרצות פסק זמן מהילדים וממטלות הבית הלא נגמרות( מכירים פנימיית קורונה טובה???).
מחבקת אליי רגעים,
צורבת תובנות,
מתאמנת בצניעות,
לומדת צעדים חדשים באזורים שלא נוחים לי
ומתפללת בקול חרישי לשיגרה שלי…שתחזור אליי אינשאלה במהרה.
ועד אז,
מחזיקה בג'וב החדש שלי – פרזנטורית של שפיות!