טנא של פשטות מאת מירב סלם ויצמן.

אני בוחרת לי טנא כמו בכל שנה ברוח החג הקרב ובא.
אני מתבוננת בו חף מכל קישוט וערום מכל צבע.
ככה נקי בפשטותו הוא עומד לידי ומשהו בתוכי מבקש להתייחס אליו.
מהרהרת ביני לביני..
לקשור לאורכו סרטי זהב?
לפזר לתוכו פרחים מיובשים?
לקלוע צמות?
לחבר נוצות?
אולי אניח בתוכו קש ואדמיין שאני שוכבת בתוכו מעורסלת ומוגנת.
ושוב החלק העמוק של המח שלי( האמיגדלה), בוחר להתערב.
הוא ישר עוקץ אותי בהומור הלא מטובל בחן שלו:
"שוב העיסוק בחיצוניות?"
'למה חשוב לך כל כך הצבע?"
"מה הסיפור שלך עם המרקם?"
"ומה זה משנה אם זאת נוצה או פרח?"
"כמה שולי העיסוק הזה שלך במעטפת החיצונית הוא קובע!"
ובאותה נשימה הוא ממשיך…"ומה תיצקי לטנא?"
איפפפפפפפפפ
איתגרה אותי האמיגדלה הזאת במח שלי,
היא בגודל של שקד ועם ביטחון של ברוקר מושחת בבורסה.
אני מנסה לתת לה פייט ומשיבה:
אולי אכניס לטנא את מה שכבר קיים?
היא מעפעפת
ממממ אולי את מה שרוצה/ צריכה?
"זה טנא לא כותל, היא מגלגלת אליי עיניים חסרות סבלנות"
אז אולי אעשה סדר ואזרוק את כל מה שמיותר ?
" את בזבזנית כרונית של הזמן"
אז אכניס את החלומות שלי לטנא!
אני בוחרת ולא מאפשרת למח שלי לענות.
אז אני מכניסה לטנא שכבה יציבה של חופש,מרחבים והרבה שמיים.
יוצקת לתוכו רגעים של שקיעות ,זריחות וים.
מפזרת שלווה ואהבה מסביב.
עוטפת בחברים, זמן משפחה וכמה נשימות סדירות על הדרך.
מקנחת בזרעי בריאות, קצפת ודובדבן.
והופ,הטנא שלי מוכן!
"אלו כל החלומות שלך?", המח שוב לועג לי!
כן,
פשוטים כביום היוולדם,
נקיים מאשמות,
ערומים ממותרות,
חפים מכסף ויוקרה.
ומלאים בתקווה.
ואצלכם?
במה אתם בחרתם למלא את הטנא שלכם?