שרידי עיר מבוצרת שהייתה לפנים מהחשובות בממלכת יהודה
לכיש היתה אחת הערים המבוצרות החשובות בממלכת יהודה, שבוצרה בידי רחבעם.
בלכיש נרצח אמציהו מלך יהודה: "וּמֵעֵת, אֲשֶׁר-סָר אֲמַצְיָהוּ מֵאַחֲרֵי ה', וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו קֶשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם, וַיָּנָס לָכִישָׁה; וַיִּשְׁלְחוּ אַחֲרָיו לָכִישָׁה, וַיְמִיתֻהוּ שָׁם." (דברי הימים ב' כ"ה). על שמו של המלך אמציהו נקרא כיום מושב אמציה במזרח חבל לכיש.
עיקר פרסומה של לכיש בא עם כיבושה בשנת 701 לפני הספירה (תקופת חזקיהו מלך יהודה) בידי סנחריב מלך אשור, שהנציח את המאורע בתבליט בארמונו בנינווה.
העיר נבנתה מחדש בתקופת המלכים מנשה ויאשיהו, וחרבה בשנית בידי נבוכדנאצר מלך בבל.
התל נחפר ע"י משלחת בריטית בתקופת המנדט. בין ממצאי החפירות התגלו חרסים ועליהם מכתבים, אחד מהם מפורסם במיוחד:
" כי אל משואות לכיש אנחנו שומרים ככל האותות אשר נתן אדוני, כי לא נראה את עזקה"
לפי פרשנותו של הארכיאולוג יגאל ידין, משמעות החרס היא דיווח על נפילת עזקה בידי הבבלים.
יש לציין כי לפי מחקר שערך ד"ר בנימין זאב בגין, אין קווי ראייה ישירים בין תל לכיש ותל עזקה, ולכן, לדעת בגין, הפרשנות הרווחת שגויה.
ממצאי החפירות, וכן התבליט שנמצא בנינווה, נמצאים כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.
ממגרש החנייה נרד מעט ונעמוד למרגלות התל, המתנשא לגובה עשרות מטרים מעל סביבתו. מולנו נמצאים שרידי סוללת המצור שנערמה בידי הצבא האשורי כהכנה לכיבוש העיר. אנו נעלה בשיפוע מתון, דרך מדרגות אבן ועץ, וניכנס בשער העיר.
כאן ניצבו שני מגדלים ששמרו על מערכת בת שני שערים, חיצוני ופנימי – כנראה בית השער הגדול ביותר בארץ ישראל בשלהי תקופת הבית הראשון. המתחם שוחזר חלקית, ופס שחור מראה לנו את הגבול בין המבנה המקורי ובין החלק המשוחזר.
שילוט יפנה אותנו אל "חדר המכתבים", מימין לשער הפנימי. בחפירות לכיש בתקופת המנדט הבריטי, התגלו כאן אוסטרקונים (חרסים ובהם כתב עברי קדום), המתעדים פנייה של אדם בשם הושעיה לאדם מכובד או מפקד בשם יאוש. המכתבים נועדו להצדיק את מעשיו של הושעיה בעיני אדוניו ובעיני המלך. רובם נמצאים כיום במוזיאון הבריטי בלונדון ומיעוטם במוזיאון ישראל בירושלים.
נעלה לבמת התל, דרך שרידי הרחוב המרכזי ששימש למגורים ולמסחר. שביל צדדי מפנה אותנו לתצפית מהמקום הגבוה בתל (273 מ' מעל פני הים). בתצפית בולטים בעיקר כרמי לכיש הסמוכים אלינו. בדרום נראית גבעה מיוערת, היא גבעת גד (שמורת טבע המומלצת לטיול בנפרד), ובמזרח נראים הרי חברון. על התל עצמו בולט המתחם המוגבה של שרידי הארמון, אליו נגיע תוך דקות אחדות.
נחזור לשביל הראשי, ובדרכנו בבמת התל נבחין בצומח האופייני, ובין היתר עירית גדולה (הפורחת בלבן בחודש פברואר), כלך מצוי (עם עמודי פריחה צהובים באפריל-מאי), שיחי מרווה ריחנית (פריחה לבנה בחודשי האביב) ושיחים נמוכים וקוצניים של ינבוט השדה.
בצומת שבילים (לאחר שלט עם מס' 6), נפנה שמאלה ונעלה במדרגות למתחם הארמון. מתחת למדרגות המודרניות נמצאים שרידי גרם מדרגות מפואר שכוסה על מנת לשמרו.
בארמון ישב מושל העיר בתקופת מלכי יהודה. שטח הארמון למעלה מ- 2.5 דונם – הגדול והמאסיבי ביותר הידוע בארץ מתקופת שלהי בית ראשון. למעשה, נבנו כאן שלושה ארמונות אחד על גבי השני. כיום בולטים בשטח שני בסיסי עמודים השייכים לתקופה הפרסית, כאשר נבנה כאן ארמון מאוחר יותר (כ- 200 שנה לאחר נפילת לכיש של ממלכת יהודה).
נצא מהארמון ונגיע לנקודת תצפית על חומת העיר ושרידי מקדש החפיר. באתר זה נבנו שלושה מקדשים אחד על גבי השני, במהלך התקופה הכנענית. המתחם חרב סופית במאה ה- 13 לפנה"ס. בחפירות המשלחת הבריטית התגלו ממצאים פולחניים רבים כולל כלי שנהב, בהט וזכוכית.
מנקודה זו ניתן להתרשם גם מעוצמת ביצורי העיר. באמצע גובה המדרון הוקמה חומת תמך ומעליה מדרון משופע – חלקלקה (שיטת ביצורים שאפיינה את התקופה הכנענית). מעל החלקלקה ניצבה החומה העיקרית, שעובייה היה שישה מטרים.
לצד התצפית נפגוש פיצול שבילים נוסף. השביל הקצר יחזיר אותנו לשביל הראשי ליד הארמון (ומשם חזרה לחנייה), והשביל הארוך יותר מוליך לכיוון הבאר והחנייה הצפונית.
אחרי הליכה קצרה בשביל הארוך והרחב, נפגוש צומת שבילים נוספת. גם כאן, האופציה הקצרה חוזרת לנקודת ההתחלה.
אחרי ירידה קלה במדרגות נגיע ל"עץ השדים". זהו עץ עתיק של שיזף מצוי בגובה כ- 6 מ', שהוא העץ היחיד הצומח על התל. העץ שרד כנראה בשל קדושתו לתושבי הכפר הערבי קוביבה ששכן ממזרח לתל עד למלחמת העצמאות. ע"פ האגדה, תושבי הכפר ששלחו את ילדיהם להביא מים מהבאר, סיפרו להם כי שד שוכן בעץ והוא שומר על המים – וזאת כדי לזרז אותם חזרה לכפר. הבאת המים מהבאר הפכה ל"מבחן אומץ" עבור ילדי הכפר.
המשך המסלול מנקודה זו כרוך בירידה במדרגות תלולות, ולמתקשים בהליכה מומלץ לשוב מנקודה זו חזרה למגרש החנייה הדרומי.
נמשיך בירידה קצרה ותלולה במדרגות, ונגיע לבאר. הבאר צרה ועמוקה (44 מטרים) ושואבת את מימיה ממפלס מי התהום בנחל לכיש הסמוך. כפי הנראה, הבאר היוותה את מקור המים העיקרי של העיר, וסייעה לתושבים להחזיק מעמד בזמן מצור. בתוך הבאר מקננות יונים.
מכאן נמשיך בירידה תלולה ונרד לבוסתן. בבוסתן נטועים בעיקר זיתים אך גם שיחי צבר ועצי שקד וברוש.
בקצה הבוסתן נמצאת החנייה הצפונית. אם דאגנו להקפצת רכב, נסיים כאן את מסלול ההליכה.
לחילופין, ניתן לחזור מהחנייה הצפונית בדרך העפר ממזרח לתל. דרך זו היא חלק מתוואי שביל ישראל, שביל הטיולים הלאומי מדן ועד אילת, המסומן בשלושה פסי צבע לבן-כחול-כתום. הדרך חולפת למרגלות התל, וכאשר נגיע לגבולו הדרומי של התל, נעזוב את שביל ישראל ונפנה ימינה בדרך עפר בגבול התל ויער האורנים, חזרה למגרש החנייה ולרכב הממתין.
לחילופין, ניתן לחזור בהליכה בדרך העפר ממזרח לתל, וכאשר נפגוש שוב את יער האורנים מדרום לתל, נעלה חזרה למגרש החנייה ולרכב הממתין.
התל נכלל בתוכנית הלאומית לשיקום ושימור אתרי מורשת, שאושרה ע"י ממשלת ישראל בשנת 2010. בשנים הקרובות צפויות להתבצע בו עבודות פיתוח ושימור, ויש לציית לשלטי הכוונה ואזהרה בשטח.
