ד"ר אהרון מרשוב- בחוזה שנחתם בין ד"ר מרשוב לבין ועד הפועל של המושבה, נקבעו התעריפים שהרופא רשאי לקבל מחוליו, בעד ביקור בביתם, במרפאה, ביום ובלילה. הוגדרו תפקידיו של ד"ר מרשוב כרופא המושבה; לרפא את תושבי המושבה ואת האחרים, להרכיב נסיוב אבעבועות, להיות חבר מועצת הרופאים (קונסוליום), לבצע לידות, ניתוחים, פעם בחודש לבקר את בתי החינוך ולהגיש דיווח מפורט למנהליהם, באחריותו גם להשגיח על הרוקח ובית המרקחת.
ד"ר מרשוב היה מעורה בכל הנעשה במושבה, והפגין את סמכותו וניסיונו הרב ברפואה ציבורית, במוסדות החינוך של המושבה.
בנוסף, גם הקדיש מזמנו ומרצו לתנאיה הפיזיים של המרפאה ותמיד גילה דאגה לאנשי המושבה,
לשמירת הניקיון ומניעת הדבקות ממחלות קשות.
באוקטובר 1934 החליטה המועצה, להרחיב את תפקידיו של ד"ר מרשוב, והוא: "מייצג מעתה את המועצה כלפי הממשלה בכל ענייני הבריאות של המושבה". ד"ר מרשוב המשיך לכהן כרופא המושבה, עוד שנים רבות, ובמקביל, הקים יחד עם אשתו את תחנת מגן דוד ברחובות, היה פעיל ב"ליגה למלחמה בשחפת", היה איש חברה ופעיל במפלגת מפא"י ולימים "העבודה".
מוסדות ד"ר מאיה רוזנברג- שכונות "שעריים" ו"כפר מרמורק" זכו למוסדות חינוך נוספים ומשוכללים, ביוזמתה של מאיה רוזנברג, שעשתה גדולות בשדה החינוך בישוב.
בשנת 1929 הונחה אבן הפינה לראשון במוסדותיה: מעון יוםלילדים בשכונת "שעריים". המוסד התפתח עם השנים והגיע ל"מפעל חינוכי סוציאלי" הכולל: בי"ס למלאכה לבנות, גן ומעון יום ופנימייה לילדי חוץ. המייסדת שמה לה למטרה לטפח ולעזור לנזקקים בשכונות אלה.
עשר שנים טיפלה מאיה רוזנברג בעצמה בטיפוח מוסדותיה. לאחר שפרשה מעבודתה עקב מחלה, עברו על מוסדותיה שנות משבר, עד שויצ"ו פרשה את חסותה עליהם בשנת 1948.בית ספר ויצ"ו פועל גם בימינו, והוא ממוקם ברחובות ארלוזורוב בעיר.
רחובות חדשים- מלבד רחובותיה הראשונים של המושבה – רחוב יעקב, רחוב בנימין ורחוב עזרא המרוחק, הוקם רחוב מנוחה ונחלה, שכונה "רחוב המיליונרים", לכבוד מספר אנשים אמידים, שבנו את בתיהם ברחוב זה.
המגרש הגדול של בתיה מקוב חולק למגרשים קטנים וכך נוצר גם רחוב אחד העם. בנוסף הוקם רחוב נורדאו, המחבר בין רחוב יעקב ובנימין. חלק מאדמת דונדיקוב חולקה למגרשים, נבנו עליהם בתים חדשים והוקם רחוב הרצל. גם הכרמים של לוין-אפשטיין וא. בוחרסקי, הגובלים במושבה, חולקו למגרשים ונבנו עליהם בתים, שהיוו אח"כ את הרחובות וייצמן ואייזנברג. כך היו ברחובות תשעה רחובות.
מנשה בן שלום קפרא- מנשה קפרא נולד בשנת 1855 בכפר ג'פרא באזור חיידן שבצפון תימן. במהלך חייו היה נשוי לארבע נשים – עם אשתו הראשונה לא הצליח להביא ילדים , ויחד עם זאת אהב אותה ולא גרש אותה. יחד עם אשתו השנייה הביא בת לעולם, אך נישואין אלו לא החזיקו מעמד זמן רב והם התגרשו בתימן. אשתו השלישית היתה ריזגה (אסתר לבית מדר), ולהם נולדו שלושה בנים ושתי בנות. הבנים נפטרו בזה אחר זה בעודם תינוקות. הבנות- מרים, נישאה לפנחס קפרא (בן דודה) וסעידה נישאה לדוד בן יאיר מדר. מנשה קפרא השתוקק לבנים, ונשא את מרים לבית עפג'ין, אשר הייתה צעירה מבתו הבכירה.
בתימן היה מקובל כאיש בעל שיעור קומה תרתי משמע הן בקהילה היהודית והן בקרב הערבים. בנוסף להנהגת הקהילה יחד עם אחיו דוד, עסק גם ברצענות ובסנדלרות.
ההחלטה על העלייה לארץ היתה קשורה הן לסיבות כלליות והן למקרה פרטי – למנשה הייתה אחות בשם נָכְלַה, שהתאלמנה מבעלה ולה שני בנים. נכלה נפגעה מירי של ערבי אשר בטעות חשב אותה לאישה מהכפר השכן העוין, והתוצאה המרה הייתה מוות. המקרה הטרגי גרם לזעזוע קשה בקהילה ובעיקר למשפחתה. עוד קודם לכן דובר בהנהגת הציבור על עלייה לארץ ישראל. מנשה קיבל החלטה שהגיעה העת להכנות לקראת העלייה ארצה וכך היה. בשנת תרס"ט (1909) עלו כ-200 נפש- חלק קטן לראשון- לציון והשאר למושבה רחובות.
בארץ נולדו למנשה שתי בנות – תמר ואסתר, "וסוף סוף" גם שני בנים -חיים ואברהם. בנוסף לדאגה לקהילה – עבד מנשה קשה מבוקר עד ערב בכרמים ובפרדסים.
אלה אשר הכירוהו מספרים על אישיותו הנעלה והעריצוהו כמנהיג וכאיש חכם. ביתו היה פתוח ליתומים ולאלמנות, וכן נהג להשכין שלום בית כשנתבקש. פעמים רבות באו אליו לשאול בעצתו בעניינים שונים.
מנשה גם עבד בשמירה, ובנושא זה מתאר פנחס קפרא, בן אחיו, אירוע חמור: "מנשה היה שומר בקיץ בפרדס של מילר-זק"ש. באחד הלילות היה אתו שומר
אשכנזי (אחד החלוצים). בעת שהיו שניהם בסיור שגרתי,שמעו רחש וקולות. החלוץ לא שלט ברוחו וירה באחד הגנבים- ערבי, והרגו.השומר נבהל ורץ לספר לבעל הבית, ויצא מייד אל הרכבת הנוסעת לגליל. אנשי המשטרה הטורקית מרמלה עצרו את דודי מנשה כחשוד בהריגה. בעל הבית ייעץ למנשה שלא יספר מי ירה. דודי נלקח למעצר ברמלה. הטיפול בשחרורו הוטל על משה סמילנסקי, ואני הייתי המקשר בינו ובין המתורגמן. המשטרה שהייתה מעוניינת ללכוד את היורה- נהגה מידי פעם לעצור תימנים שנהגו לערוך קניות ברמלה ולהעמידם לזיהוי יחד עם דודי. בכל פעם היו המזהים מצביעים על מישהו אחר. כך נמשך המצב שלושה חודשים. סמילנסקי היה מזהיר את מנשה לבל יגלה מי ירה ושלא יפול ברוחו וכך עמד באומץ ולא גילה.יש לציין כי סמילנסקי התאמץ בכל כוחותיו לשחרר את דודי, יתר על כן, הוא ביקרו תכופות ועודדו וגם הביא לו מצרכי מזון וממתקים.הודות למאמציו שוחרר מנשה ויצא לחופשי מחוסר הוכחות. כאשר שב הביתה, גדולה הייתה השמחה בשעריים וברחובות והביקורים בביתו לא פסקו במשך שבוע ימים".
מנשה קפרא נפטר בשנת תרפ'ט (1929) לאחר מחלה ממושכת. הרחוב בו התגורר כל ימי חייו-נקרא על שמו.
החנות הראשונה- החנות הראשונה במושבה הייתה של הלל אהרונוביץ, מיקומה היה בתחילת רחוב בנימין והייתה זו מעין חנות כל-בו. חנויות נוספות שנפתחו היו חנויותיהם של יונתן מקוב (רחוב יעקב), מינקוב, גב' פורר (פוררקה) ומוטל מקוב. בחנויות הראשונות מכרו משעה חמש אחר הצהרים ועד שעות הלילה. הסיבה לכך היתה כי הבעלים היו איכרים בעצמם, והחנויות שימשו להם מקור פרנסה נוסף.
הקונים כללו את כל דרי המושבה- גברים, נשים, איכרים, פועלים ושומרים, שלא מיהרו ללכת לביתם בתום הקנייה אלא היו יושבים על שקי הקטניות, הקמח והאורז שוחחו, סיפרו ושמע
"באדיבות ארכיון רחובות" – http://www.rehovot-archive.org
