מפלצת כשרה לפסח

מאת מירב סלם ויצמן

למעלה משבוע מהרהרת בנושא לכתיבה,
אך הוא ממאן מלהופיע פה אצלי.
פותחת מגירות,
מאווררת פינות,
ומחפשת בתוכי.
מביאה פנס להדליק אזורים חשוכים שאולי יביאו אותי לדייט של בוקר עם המוזה שלי.
אך היא מסתתרת עמוק בתוכי ולא מוכנה לצאת.
אני משחדת אותה,
מדברת יפה אל ליבה,
אך היא ממשיכה לסרב לי ומבקשת בשפת המוזות חופשה ללא תשלום.
"תניחי לי הפעם" היא משמיעה בקול מלא תחנונים.
מה אעשה בלעדיה?
איך אתפקד?
אני מוציאה הודעה מהירה לעוד חלקים בתוכי ומבקשת את עזרתם.
מציעה תשלום הוגן ואפילו ג'סטות על הדרך, אך
כולם עסוקים בעצמם ואף אחד לא פנוי בעבורי.
אני מתחילה להבין שהפעם עליי להסתדר לבד עם עצמי.
גברת השראה בחופשה, נערת המוזה נכנסה לסרבנות של נערה מתבגרת וכל השאר,
השאירו אותי פה לבד!
מחפשת מסר, מוסר השכל או סוג של למידה מהמצב ומבינה שגם עליי כרגע מוטלת משימה:
לדומם מנוע,
להרים בלם ,
להשקיט את רעשי התנועה
ולהתכנס מעט פנימה.
מחלחלת בי ההבנה שמפלצת הקרונה הגיעה לכאן סמוך לחג הפסח כדי שבסופו של דבר נצא לחירות אמיתית.
חופש פנימי לא יכול להגיע ללא התכנסות, זריקת חפצים ישנים ונקיון יסודי.
שחרור ממחשבות מעכבות,
קבלת משברי העבר
וסליחה אמיתית לעצמנו על כל חטאנו.
קיבלנו אפשרות אמיתית לעשות סדר בתוכנו,
אל מול בני משפחתנו בביתנו.
ביעור חמץ אמיתי!
לצד הצורך להישאר שפויה,אני מקבלת הבוקר החלטה, ממש כאן תוך כדי כתיבת שורות אלו:
אני מפסיקה להילחם בעצמי ולכאוב,
אני מקבלת את פסק הזמן שנכפה עליי שלא מרצוני ומחבקת אותו חזק אליי כדי לבער מתוכי את כל החמץ שצברתי השנה!
וזאת הצעתי גם לכם!
לצד כל ההתמודדות שנכפתה עלינו, זיכרו לנשום עמוק.
מצאו זמן לטיול אחרי צבא, אך הפעם בתוך עצמכם.
גרשו שדים,
תכבשו יעדים
ותחיו בשלום עם מי שאתם!
אל תאפשרו לשום מפלצת, גם לא קורונה שמורונה, לנצח אתכם במערכה!
נולדתם לנצח!
שלכם,
אני!