עינת ברון אהרון קטעה קריירה מצליחה כדיאטנית, לטובת הסבה למקצוע האחיות – וחזרה לטפל בהרצפלד
עבודת האחיות המסורה במחלקת הקורונה, הותירה בעינת ברון אהרון, חותם גדול. בהשראתה, בחרה לעשות הסבה מקצועית לאחות מוסמכת, וחזרה להרצפלד שם המתינו לה בזרועות פתוחות.
"בתקופת הקורונה, עם כל הקושי שבה, ראיתי את הכוח ואת המשמעות של מקצוע האחיות. זה גרם לי לרצות להתקרב למטופלים עוד יותר"
עובדי המרכז השיקומי גריאטרי הרצפלד בגדרה מקבוצת כללית, יודעים שלעבוד בהרצפלד, זו שליחות לשנים. הDNA הייחודי של המקום – העבודה המקצועית לצד החמלה האין סופית והאהבה העמוקה לגיל השלישי גורמים לכך שעובדי המרכז בוחרים לעבוד בו לאורך שנים ארוכות.
ולמרות זאת, הסיפור הבא הצליח להפתיע גם את ותיקי המקום.
עינת ברון אהרון, הגיעה לראשונה להרצפלד בשנת 2016, במסגרת הסבבים הקליניים במהלך לימודי התזונה. שנה לאחר מכן, כשסיימה את הסמכתה כדיאטנית, התפנתה משרה בהרצפלד והיא החלה את עבודתה בבית החולים. במשך חמש שנים עבדה כדיאטנית ואז, בעיצומה של מגפת הקורונה, התחיל אצלה תהליך פנימי שהביא לשינוי גדול.
"זה לא קרה ברגע אחד", היא מספרת. "זה לקח שנה של התחבטות פנימית. וזה לא בגלל שלא אהבתי את מה שעשיתי – להיפך. מאוד אהבתי את המקצוע דיאטנית. אבל היה בי רצון להתקרב עוד למטופלים, להיות במגע ישיר יותר איתם וללוות אותם מקרוב גם ברגעים הפגיעים והאנושיים ביותר שלהם. וכשראיתי את האחיות המסורות במחלקות הקורונה, עם כל הקושי שהיה שם, ראיתי את הכוח והמשמעות האמיתית של הסיעוד".
עינת החליטה לצאת למסע חדש – היא נרשמה ללימודי אחיות (סיעוד) בבית הספר של בית החולים קפלן וחזרה לספסל הלימודים. "זה היה מאוד לא פשוט, התחלתי את הלימודים כשהילדים היו צעירים מאוד. זה דרש הקרבה גם מבעלי שעבר תהליך מורכב של הסתגלות – לעבודה בשעות לא רגילות ולמשמרות הלילה. יחד איתו גם ההורים שלי נרתמו כדי לסייע לי להגשים את החלום. הם עזרו המון, כלכלית, פיזית, שעות על גבי שעות עם הילדים. זו הייתה דרך משותפת ולא פשוטה, אבל לכל אורכה היה ברור לי שאני הולכת על זה ולא מוותרת".
לאורך תקופת הלימודים המשיכה עינת לעבוד בהרצפלד בחצי משרה, למרות הקושי בשילוב עם הלימודים ולאחר שהוסמכה כאחות בחרה שוב – להישאר ולעבוד בהרצפלד, אלא שכעת במסגרת המקצוע החדש -אחות!
"המשכתי בדיוק מהמקום שבו עזבתי – אלא שכעת אני נוגעת, ומשפיעה עוד יותר מקרוב על חיי המטופלים. וזה מרגש אותי כל יום מחדש".
מה גרם לך להישאר להרצפלד?
"הרצפלד הוא בית חולים קטן, ואינטימי ובשבילי, הוא כמו בית, כמו משפחה ומשפחה את לא יכולה לעזוב. לראייה, רוב העובדים נשארים לעבוד פה שנים ארוכות. גם אני, כשהגעתי לכאן לראשונה בסבבי ההתמחות כדיאטנית, מיד הרגשתי חיבור והחיבור הזה רק הלך והתעצם עם השנים. חיבור לצוות, לעבודה ובמיוחד למטופלים".
מה מושך אותך בטיפול בגיל השלישי?
"אני מאוד מתחברת לגריאטריה, יש בה כל כך הרבה עומק. האנשים האלו עברו חיים שלמים, יש הרבה מה ללמוד מהם. תוך כדי העבודה אני מנהלת שיחות נהדרות, נוצרים קשרים רגשיים אנושיים עם המטופלים ועם המשפחות. בנוסף, הגיל השלישי מזמן גם אתגר מקצועי אחר, עם מורכבות של מחלות לא פשוטות. אני רואה בעבודה עם הגיל השלישי שליחות וחוויה – זה עולם שלם, מורכב, מעניין ומאתגר".
"בבית הספר לאחיות לא מעט נרתעו מהעבודה עם הקשישים, אבל אני שכבר הכרתי ועבדתי איתם, שיווקתי את זה באהבה. יש כל כך הרבה מה לעשות ולקבל מהמטופלים המבוגרים. השיחות איתם, הדאגה, החמלה. כשאת יושבת איתם – את לא רק מטפלת, את שומעת, לומדת, מתרגשת.
"בסופו של דבר העבודה עם הגיל השלישי היא שיעור בפרופורציות בחיים. העבודה בהרצפלד לימדה אותי להסיר את הפוביה שיש לנו כחברה מההזדקנות. למדתי שהגיל השלישי על מורכבויותיו הוא חלק מאיתנו, חלק מהחיים. בני המשפחה שלנו יגיעו לשם, ואנחנו נגיע לשם – נתמודד אולי עם מחלות וגם עם מוות. בעיני זה פרופורציות, להבין את העולם, לומר תודה על מה שיש לנשק את המשפחה והילדים ולהמשיך בחיים בתשוקה".
איך הסביבה קיבלה את השינוי המקצועי?
"הסביבה קיבלה את השינוי בתמהיל של פרגון ותהייה. מצד אחד אמרו "וואו כל הכבוד לך", אבל הרבה שאלו למה לשנות – הרי היתה לי עבודה טובה, ואהבתי להיות דיאטנית, ולא עשיתי את השינוי מתוך תסכול או מיצוי, פשוט חיפשתי את הדרך שלי להיות קרובה יותר למטופלים.
והיום, כשבעלי והילדים רואים אותי חוזרת מהעבודה עם אור בעיניים – הם מבינים והם בעיקר מפרגנים".
