ריקוד בשני קולות

מאת: מירב סלם ויצמן – יועצת חינוכית ופסיכותרפיסטית.

בתוכנו, מתגוררים שני דיירים קבועים: המבוגר האחראי והילד הנצחי.
הם לא תמיד חיים בשכנות מיטיבה והרבה פעמים זקוקים למגשר קבוע שיכריע.
לעיתים הם נלחמים זה בזה בזירת אגרוף דמיונית ובכל פעם מישהו מהם מכריע ומנצח את הסיבוב.
הם כל כך שונים זה מזה בנראות ובציר ההתפתחות:
המבוגר האחראי, זה האני הבוגר שלנו, זה שמכיל את מי שהפכנו להיות במרוצת השנים.
האני הבוגר, ישאף להיות שקול ומחושב, בהיר וממוקד ויבקש לתת את הטון השפוי והמקובל בניהול חיינו.
האני הילדי, הוא הילד הנצחי שבתוכנו, הוא ראשוני, פגיע ומכיל את סך החוויות שעברנו בילדות.
הוא לא עבר תהליך והתפתח, הוא נשאר בעולם הילדות עם צרכים שמולאו או לא מולאו סביבו.
אל לנו להילחם בילד שבתוכנו,
אל לנו להשתיק אותו, להתעלם ממנו או בטלו, חלילה.
הילד הזה, לעולם לא ייעלם, הוא קיים בתוכנו והוא חלק מאיתנו, ממבנה האישיות שלנו.
הוא מכיל בתוכו: תמימות ופגיעויות, רגישויות ומנעד רחב של אהבה.
הוא קמט בפנים שעלינו לשאת בגאווה, ולא לאפשר לאף מזרק בוטוקס להעלים!
הוא הקול הראשוני שלנו ועלינו להיות בקירבה מלאה איתו.
להיות מודעים אליו, לערוך דיאלוג קבוע איתו ובעיקר לקבל אותו באהבה ובהיעדר שיפוטיות.
כאשר הקול הילדי משתלט על חיינו ומנהל אותנו וכתוצאה מכך אנו משלמים מחירים כבדים בחיים הבוגרים, נבין כי לצד הקבלה, נערוך הבחנה:
הוא חלק ממני, אך לא כולי!
ומכאן, אני יכולה להיעזר בילד שבי, להזמין אותו, להשתמש במתנות שהוא רוצה להעניק לחיי הבוגרים,
וכך באופן טיבעי הוא לא ינהל את חיי וישתלט על החלק הבוגר והמווסת שבי.
הבחירה היא בידי, את מי מהקולות להזמין אליי ברגעים של קבלת החלטות וחשיבה משמעותית.
המשחק הזה, עם שני הקולות שבתוכנו, הוא קסום ומאתגר, הוא משעשע ולעיתים כואב.
המודעות לכל אחד מהקולות בתוכי והמקום שאני מפנה לדיאלוג ולקבלה, הם אלו שיוצרים את השינוי ומולידים התפתחות.
טפחו את הילד שבכם, תעניקו לו מקום, חום ואהבה.
חזקו את המבוגר שיצרתם, תפרגנו לדרך ולתהליך שבה הוביל אתכם .
והכי חשוב,
תאהבו אתכם!