דלתות מסתובבות

מאת: מירב סלם ויצמן- יועצת ופסיכותרפיסטית.

בחודש האחרון, חיפשתי דרכי התפתחות מקצועיים נוספים וניסיתי את מזלי במסלול שמסקרן אותי מזה זמן רב.
ואז הגיעה לה הודעת הדחייה.
היה לה כתר ושרביט, שמלה נפוחה עם מלמלות וחיוך זדוני של מבשרת רעות.
היא הרגישה לי מתנשאת ולא צפויה.
בסיום השיחה עם מבשר ההודעה, התקבל גם מייל שהכריז שאיני מתאימה.
בלי הסברים לתווך לי,
בלי נסיונות עידוד שיבנו אצלי חומות של תקווה,
רק המילים "את לא מתאימה" נשמעו וריצדו מול עיניי ערומות ורועדות מקור.
ברגע אחד קצר,חזרתי למחוזות הילדות שלי ולחוויות הדחייה שצברתי, הן עמדו לנגד עיניי כמו אוסף בולים ישן ובלוי.
הרגשתי את הצריבה במעמקי הבטן התחתונה שלי: שחו שם דגים בכיוון ההפוך ונגד הזרם, כך שהם נשטפו בסופה שנוצרה בתוכי.
הנשימה לא זרמה כסידרה והרגשתי את גלי המועקה יוצרים שיכבה קשיחה בתחתית הבטן.
הם עמדו שם איתנים ובטוחים בתחנת האוטובוס שהסיעה את אותה נערה למחוזות ילדותה:
ראשון עמד שם הנער שהיא אהבה ורצתה בכל מאודה, אך הוא סבר שהיא לא מספיק יפה עבורו.
ממש בסמוך אליו, עמדה בזקיפות קומה המורה לאנגלית שביקשה מאותה נערה לוותר על הבגרות, כי לא בכולם קיימת מסוגלות.
ואז היא זיהתה את המפקד שלה בצבא שנתן לה להרגיש פחותה ולא מספיק חכמה, היא לא תשכח לעולם את המבט המתנשא שלו.
ובקצה התחנה עמד אותו מנהל בכיר שראיין אותה לעבודה הראשונה שלה, הוא לא הצליח לראות בה אשת מקצוע אלה אובייקט נשי.
והיו עוד אנשים ועוד תחנות והכל חלף אל מול עיניי כסרט שמקרין את סיפור חיי.
אז בחרתי להתיישב בשורה הראשונה,
הזמנתי פופקוקן ונאצ'וס עתיר קלוריות,לגמתי מתוך זירו קר ואז החלטתי לסמן איקס אדום וגדול על המסך שהקרין את הסרט העצוב הזה.
צעקתי את הלאאאאאאאא הכי חזק שלי והחלטתי לביים בעצמי את הסרט שבו אצפה.
אל מול עיניי, פגשתי שחקנית מצליחה, שגדלה ומתקדמת עם העלילה.
חייכתי,צחקתי התרגשתי ואפילו הענקתי לה אוסקר דמיוני על התפקיד הראשי.
" את כוכבת" לחשתי לשחקנית הראשית!
ופתאום, משהו בתוכי נרגע והתווסת.
נפרדתי בחיבוק מאותה ילדה נערה שהייתי וחזרתי למציאות.
צילצלתי לדמות ששמה לי ברקס נוקשה שעה קודם, הייתי אסרטיבית וברורה,
מאמינה בעצמי ולא מוותרת וביקשתי פגישה והזדמנות.
ישנם רגעים בחיינו הבוגרים שמחזירים אותנו למחוזות ילדותנו, זורקים אותנו להתמודדויות העבר שבהם הרגשנו חוסר אונים,דחייה, כאב ותסכול.
אנחנו כותבים את תסריט חיינו,
אנחנו הבמאים הראשיים של הסיפור שלנו,
מגיעה לכולנו חוויה מתקנת מתוך הסתכלות בוגרת.
הבחירה בידנו ואל לנו להיגרר לחוויות העבר ולתת להם בלבד לעצב אותנו.
קראתי מחקר קסום שטוען שרק מתוך רגש שלילי מגיעו