המטופל שלעולם לא אשכח
אם תשאלו את ז'אנה ארונוביץ', אחות במחלקה א' (מחלקת סיעוד ממושך אונקולוגי) במרכז הרפואי גריאטרי שיקומי הרצפלד מקבוצת כללית, מיהו המטופל שהיא לעולם לא תשכח, יהיה לה קשה מאוד לבחור רק אחד. ז'אנה, המשמשת כאחות כבר 24 שנים, את כולן עשתה בהרצפלד, אומרת שעבורה: "כל למטופל הוא עולם ומלואו, וכל אחד הוא סיפור שלעולם לא אשכח". במחלקה כל כך מורכבת, שבה מרבית המטופלים הם מטופלים פליאטיביים, היא מרגישה תחושת שליחות אמיתית בעשיה: "זו עבודה מאוד מורכבת לעבוד דווקא במחלקה אונקולוגית, אבל היה לי ברור שמישהו צריך לעשות את זה, ואם אני לא אעשה את זה – אז מי כן?". למי שחושב שאחרי כל כך הרבה שנים היא מתרגלת למקצוע, למטופלים ולאובדן המתרחש מעת לעת, חשוב לה להבהיר: "גם אנחנו המטפלים בני אדם, לא רק אנשי מקצוע, ויש לנו את היכולת להבין את הכאב שלהם".
ז'אנה, אשר התאלמנה מבעלה בגיל צעיר לאחר 34 שנים יחדיו, מגדלת לבדה ילד עם אוטיזם בתפקוד נמוך. עליו היא מספרת: "אומרים שהילדים הללו, עם הצרכים המיוחדים, לא סתם באים לעולם, אלא כדי שנלמד מזה משהו. בהתחלה כעסתי", היא אומרת ביושר ובכנות, "אבל היום אני מבינה כי בזכותו למדתי הרבה, ויש לו השפעה על כל תחום בחיי, לרבות העבודה שלי בבית החולים".
את תומר, מטופל בן 26 עם פיגור שכלי, היא לעולם לא תשכח. "תומר נכנס לי ללב מהיום הראשון. תמיד הרגשתי שהבן שלי עוזר לי להתחבר לאנשים עם צרכים מיוחדים באופן אחר, להבין את האימהות של מטופלים עם צרכים מיוחדים ממקום אחר, וגם לעזור לצוות להבין אותן קצת אחרת". אחרי תקופת אשפוז, חלה הרעה במצבו של תומר, אשר הועבר לבית חולים אחר, שם הוא נפטר. "אני לא אשכח את הרגע שסיפרו לי שהוא נפטר. לא הייתי במשמרת, ואחראית המחלקה שלי באותה העת התקשרה אליי במיוחד הביתה לבשר לי, כי היא ידעה שיהיה לי קשה". האישי והמקצועי מתערבבים אצל ז'אנה באותו הרגע: "אני לא אשכח איך בדיוק הייתי בחוץ וחיכיתי לילד שלי שיחזור מההסעה הביתה".
"גם היום יש לנו במחלקה מטופל עם צרכים מיוחדים", אומרת ז'אנה. "לפעמים, אני שומעת אנשים בסביבה שאומרים על האימהות הללו – למה הן לא מוותרות? איזו איכות חיים יש לו? ומבחינתי – זו השליחות שלי. אני רואה את הערך של החיים של אנשים עם צרכים מיוחדים, ואני רוצה שכולם ידעו. מקווה שהכתבה הזו תעשה עוד צעד בדרך הזו".
תוכן ממומן ע"י ביה"ח הרצפלד
