
התור בדרך לשקט
מאת מירב סלם ויצמן – יועצת חינוכית ופסיכותרפיסטית
פעם, שהיה רועש במיוחד הייתי נכנסת מידי פעם לסופר מרקט הפנימי שלי לקנות לי קצת שקט.
הסדרן היה אדיב, היה שוקל לי אותו ונוקב במחיר על גבי מדבקה לבנה.
הייתי מגיעה הביתה, פותחת את אריזת השקט שלי ומסניפה אותה חזק לתוכי.
השקט,
כמה הערכתי אותו!!!!
כמה אהבתי אותו!!!!
הבוקר, קפצתי שוב לסופרמרקט שבתוכי, חבשתי מסיכה, לבשתי כפפות ועמדתי בתור עם כל עם ישראל.
התור היה ארוך,קר, מרוחק ונוקשה, שנכנסתי רצתי למדף השקט,לתפוס לי קצת,לארוז בחבילה,לשקול ולברוח הביתה.
לא מצאתי!
חיפשתי בעיניי את הסדרן, וכשנפגשנו, הוא זכר אותי…ואמר לי שהמדפים חוסלו- "גברת, אין שקט"!
את לא היחידה שמחפשת אותו וזקוקה לו ,טען בפניי בחצי חיוך ומבט נוקב.
השפלתי את עיניי לקרקע ויצאתי מהסופרמרקט מובסת.."מה אין שקט"?!
ואז חילחלה אליי התובנה ששקט לא קונים,שקט מייצרים.
זה תהליך איטי שדורש הרבה ריכוז ומיקוד.
התחלתי להתאמן בלייצר לי שקט נפשי,שקט כזה מרחבי…פנימי ומדוייק.
הנמכתי את רעשי הרקע מהסביבה,
הנחתי את הנייד להפסקות יזומות,
תירגלתי נשימות שוב ושוב ושוב,
איפשרתי לרגע נוכח למלא אותי,
נלחמתי בקול של המחשבות הלא מסתגלות שהגיעו לפיתחי וביקשו תשובות…
אז מה יהיה? מתי שיגרה?מה עם הקליניקה? איך ממשיכים מכאן?
נתתי גם פייט לפחד שביצבץ אליי מידיי פעם והזרים אליי שוטים מהולים בחרדה.
היו רגעים שעבד לי והיו רגעים שממש לא.
אני אמשיך לעבוד בלייצר אצלי שקט!
חייבת מלאי בלתי מוגבל ללא עמידה בשום סופרמרקט.
שקט בייצור בלעדי,שלי!
ואצלכם,
מה מד השקט?