תכירו את הנשיא החדש של מכון ויצמן

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

פרופ’ אלון חן החל את תפקידו כנשיא מכון ויצמן למדע בתחילת חודש דצמבר 2019 . כחוקר מוח בעל שם עולמי בתחום הדְּחָק (לחץ, stress), הוא תיאר מנגנונים רבים שבאמצעותם המוח מווסת את תגובות הגוף למצבי מתח, והראה כיצד תגובות אלה קשורות להפרעות פסיכיאטריות.

במשך שש שנים הוא נדד בין ישראל וגרמניה, שם כיהן עד לסתיו האחרון כדירקטור במכון מקס פלנק לפסיכיאטריה במינכן ועמד בראש המעבדה לנוירופסיכיאטריה ניסויית ונוירוגנטיקה התנהגותית – מעבדה משותפת למכון מקס פלנק ולמכון ויצמן. הוא נפרד מתפקידו זה בגרמניה כדי להתמקד במעבדתו שבמכון ויצמן ובתפקידו החדש כנשיא המכון.

פרופ’ חן, יליד ישראל (1970), קיבל תואר ראשון במדעי החיים ותואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ובמכון ויצמן עשה מסלול ישיר לדוקטורט. את עבודת הפוסט-דוקטורט הוא עשה במכון סאלק למחקרים ביולוגיים בקליפורניה, לאחר שזכה במלגות פולברייט ורוטשילד. לאחרונה הוא סיים לערוך את הספר Stress Resilience, שמיועד לשמש כספר לימוד חשוב לסטודנטים לנוירוביולוגיה ולפסיכיאטרים. פרופ’ חן מופקד על הקתדרה הפרופסוריאלית לנוירוביולוגיה ע”ש ורה וג’ון שוורץ, והוא הראשון לעמוד בראשה.

הקדשת את הקריירה המדעית שלך לחקר הנוירוביולוגיה של הלחץ, ועכשיו, אתה נכנס לתפקיד רציני. אתה לחוץ קצת?

אני חושב שלפעמים מבלבלים בין לחץ להתרגשות והתמקדות. לחץ הוא תמיד אתגר לגוף, אבל הוא לא בהכרח שלילי. לחץ מאתגר את הרגשות, הזיכרון, הלמידה, רמת הקשב ואת מערכות הגוף השונות ובמקביל, הוא עוזר להניע אנשים להגיע להישגים. לפעמים, לחץ פשוט עוזר לנו לעשות את מה שצריך. להיות הנשיא זה כבוד וגם אתגר – אתגר שייצור “לחץ טוב” ויניע אותי לעשות דברים שאני רוצה לעשות: להיות יצירתי ולפרוץ גבולות.

בנוירוביולוגיה, כשאנחנו מדברים על דְּחָק, אנחנו מדברים גם על התמודדות. אחד הדברים שאני מתכוון לעשות כדי להתמודד עם האחריות המוטלת עלי כנשיא, הוא לבנות צוות שיכול לתמוך בי ולהיות שותף לדרך. נוסף על כל האנשים המצוינים שיש במכון ויצמן כולו, יעמדו לצידי גם ארבעה סגני נשיא שהם לא רק חוקרים מובילים ש”שוחים” בעולם המדע, אלא גם מנהלים מעולים, וכולנו נעבוד יחד כצוות מגובש. כשחווים לחץ, לפעמים כדאי לקחת צעד אחד אחורה ולהיזכר מהי המטרה ומה הכוח שמניע אותנו. במקרה שלי, חשוב לי מאוד להבטיח שמדע יהיה גורם משפיע, וזהו המעיין שאליו אני חוזר שוב ושוב כדי לגמוע ממנו.

איך תאזן בין המחקר והתפקיד?

באופן טבעי, אצמצם את היקף המחקר. עם צוות המעבדה שלי במקס פלנק חנכתי ופיקחתי על כ-50 סטודנטים, חוקרים וטכנאים ביותר מ-100 פרויקטים. בעתיד הקרוב זה יצטמצם לכעשרה אנשים במעבדה שלי במכון ויצמן, ונהיה סלקטיביים יותר בבחירת פרויקטים. בשלב הנוכחי במחקר שלי ובמה שמעניין אותי, אני מוכן לעשות “זום אאוט” חלקי, להרחיב את הקהלים שלי ולהסביר למה חשוב להבין את מנגנוני הלחץ ואת הרלוונטיות של הלחץ לחיים.

אנא ספר לנו קצת על המחקר שלך.

בתקופת הדוקטורט, התעניינתי בשליטה של המוח בתפקודי מערכת הרבייה ובתפקודי הגוף במובן רחב יותר. אחר כך פניתי לחקור לחץ: עניינה אותי ההשפעה שלו על הבריאות, ועניין אותי הקשר בין לחץ לפתולוגיות כגון הפרעות אכילה, הפרעות חרדה ודיכאון. לחץ הוא גם מערכת מעולה כדי ללמוד את תפקודי המוח באופן כללי, כי במצב של לחץ, המוח מפעיל מערכות שונות שמשפיעות על רגשות, על תיאבון, על חרדה, על פחד, על קשב ועל תנועה.

המעבדה שלי חוקרת לחץ ממגוון של זוויות, החל מההיבט המנגנוני הבודק את מעורבותם של הגנים, התאים והמעגלים המוחיים בחיות מודל וכלה במחקרים על בני אדם. הטווח הרחב הזה עוזר לי להעריך את המדע הבסיסי וגם את המחקר היישומי ואת תרומתם זה לזה.

בהקשר הזה, מכון מקס פלנק לפסיכיאטריה הוא המכון היחיד של אגודת מקס פלנק שצמוד לבית חולים, במקרה הזה לבית חולים פסיכיאטרי. איך עבודתך שם חיזקה את המחקר שלך?

הערך המוסף למחקר היה עצום. יש שני סוגים של גישות מדעיות: “מלמטה למעלה” – מחקר שמזהה את המולקולות, הגנים, המעגלים והמסלולים במודלים בבעלי חיים ולאחר מכן בודק את הרלוונטיות של הממצאים לבני אדם. הגישה השנייה היא “מלמעלה למטה” – תחילה בודקים צורך רפואי או תופעה אצל בני אדם, בריאים או חולים, ולאחר מכן חוקרים את הרכיבים והמנגנונים ולוקחים אותם לסביבת מעבדה טרום-קלינית (עם בעלי חיים). שתי דרכי המחקר המדעי האלה הן מעשיות ויעילות.

מה עולם המדע הישראלי יכול ללמוד מעולם המדע הגרמני, ולהפך?

המעבדה שלי במקס פלנק היא מקום מדהים. הקולגות הגרמניים שלי הם מתודיים ויסודיים מאוד, ואיכות העבודה שלהם גבוהה מאוד בכל הרמות – מהטכנאים ועד החוקרים הראשיים. החוקרים הישראליים נוטים להעז יותר. הם מותחים גבולות ולוקחים סיכונים, מה שמאפשר יצירתיות מדעית יוצאת דופן. אנחנו יכולים ללמוד אלה מאלה הרבה דברים, אבל אני חייב לומר שלמדתי להעריך אפילו יותר את “הדרך הווייצמנית” לעשות מדע. כשהקמתי את המחלקה שלי בגרמניה, היא הייתה שקטה מאוד. מי שדיבר בדרך כלל, הייתי אני. חודשים חלפו עד שאנשים התחילו לפנות אליי בשמי הפרטי. היום המחלקה הרבה יותר ישראלית, כלומר, האווירה בה יותר פתוחה. עכשיו כולם מדברים ואני לא צריך להגיד אף מילה!

אבל יש גם הרבה דברים שאנחנו יכולים ללמוד. אני ממש לא חסיד של “חוצפה ישראלית”. אני חושב שאנחנו צריכים לזקק את כל מה שטוב בחוצפה – אסרטיביות, קריאת תיגר על סמכות ועל דעות מקובלות, פריצת גבולות – אבל גם להיפטר מהיהירות ומהזלזול, או ממה שתרבויות אחרות תופסות אצלנו כיהירות וזלזול. אני עצמי למדתי את זה בדרך הקשה. בשבוע הראשון שלי כפוסט-דוקטורנט בסן דייגו, נכחתי בהרצאה שנתנה חברה בקבוצת המעבדה. כשהיא סיימה, הרמתי את היד ובאופן ענייני לגמרי אמרתי לה שהגישה הגנטית שבה בחרה היא בזבוז זמן. פתאום כולם השתתקו, והיא פרצה בבכי. הייתי בשוק והרגשתי נורא. מבחינתי, הייתי ישיר כי ניסיתי לעזור לה לחסוך זמן ומשאבים. אבל ברור שהיה עלי ללמוד איך לנסח את הדברים. אחר כך הפכנו לחברים טובים, אז זה כנראה לא היה כל כך נורא.

באיזה חלק של עבודתך המחקרית אתה הכי גאה?

בסטודנטים ובפוסט-דוקטורנטים שלי. בעובדה שהצלחתי לתת להם חופש לחקור רעיונות משלהם. יש לי חזון משלי, אבל במסגרת הרחבה של החזון הזה הם יכולים להשתולל – וזה הוביל לדברים גדולים. כשאני רואה איך הם מתפתחים ונעשים חוקרים מדהימים, איך הם חופשיים לקחת את הרעיונות שלהם ולהתעמק בהם, אני גאה מאוד.

מה עומד בראש סדר העדיפויות שלך כנשיא?

קודם כול, להמשיך לגייס את החוקרים הטובים ביותר, ולא רק ישראלים. האנשים הם הכול. מכון ויצמן מדורג גבוה בעולם, ואין שום סיבה שלא נוכל לגייס את הטובים ביותר בעולם. הם לא חייבים להיות יהודים או אזרחי ישראל. אני מאמין גדול במדיניות של מכון ויצמן להעסיק חוקרים על בסיס מצוינות בלבד ולספק להם את כל מה שהם צריכים כדי לבצע מחקר ברמה הגבוהה ביותר. התקנים הם לא העניין – חשובה האיכות של האנשים ושל המחקר. תמיד עבדנו ככה ונמשיך לעבוד ככה. לא אכפת לי אם חוקרת עוסקת בלטאה ירוקה נדירה באמזונאס. אם היא החוקרת הכי טובה של לטאות ירוקות באמזונאס, אנחנו צריכים לגייס אותה.

בנוסף, אני רוצה להמשיך לקדם שיתופי פעולה עם מוסדות בינלאומיים מובילים ולחזק את הנראות שלנו. בארץ מכירים אותנו, אבל בחו”ל עוד יש מה לעשות: ביחס ליכולות המדעיות שלנו, השם שלנו לא מספיק מוכר בעולם. חיים הררי ודניאל זייפמן תמיד אמרו: “אנחנו לא צריכים להיות מגדל שן – אנחנו צריכים להיות מגדלור”. ואני מסכים לגמרי. כדי לעשות זאת וכדי להרחיב את גבולות המחקר, אנחנו גם צריכים לטפח את המחקר היישומי, כדי שכמה שיותר אנשים יוכלו ליהנות מהגילויים של מכון ויצמן. אסור לנו לסטות מהדרך שלנו שהיא דרך המחקר הבסיסי, אבל אני רוצה גם לבנות גשרים חדשים אל שותפים עסקיים.

איזה תפקיד יש למכון, או צריך להיות לו, בחברה הישראלית?

אנחנו מאוד פעילים בתחום החינוך המדעי ותרמנו לו רבות – באמצעות מכון דוידסון והמחלקה להוראת המדעים – ואנחנו צריכים להמשיך לתרום לנושא. לבוגרים שלנו יש השפעה גדולה על החברה הישראלית, והם מזינים את כלכלת המדינה. בכל מקום שבו הם נמצאים הם שגרירים לא רשמיים של מכון ויצמן ושל ישראל. ההשפעה הגדולה ביותר שלנו היא המדע, כמובן, כי תגליות הן המנוע החזק ביותר לצמיחה של הכלכלה ולשיפור איכות החיים.

איזה מין תפקיד אתה חוזה ל”משפחת ויצמן” בשנים הבאות?

בכל משפחה טובה, קשרים מתהדקים במשך השנים, נוצרים ענפים חדשים והמגוון גדל. המגוון הוא גם כוח. כך אני רואה את העתיד של משפחת ויצמן. אני רוצה שהיא תהיה גדולה יותר וחזקה יותר. חשוב לי שהאנשים יהיו עוד יותר מעורבים. אבל כמו כל סטודנט טוב, אני אתחיל מהקשבה ולמידה. תורמת של המכון שביקרה פה לאחרונה אמרה את זה יפה: “מכון ויצמן הוא הנכס הכי טוב של מדינת ישראל”. אני חושב שזה מקסים, ושהיא צודקת

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן