5 עובדות על העיר רחובות

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

צבי-הירש קליינר (קליינרט)- צבי קליינר היה אדמוני תוסס, חביב על כולם, בעל נפש פיוטית ובעל קול ערב, שתרם רבות לחיי התרבות של רחובות הצעירה.
הוא נולד באוקראינה בשנת 1864, וקיבל חינוך דתי מסורתי. בגיל 13 השיאוהו הוריו, אך בגיל 14 “נחטף” לצבא, מאחר שהיה נער מפותח פיזית, ויכול היה לשמש תחליף לבני “גבירים” יהודים. הוא הצליח להימלט מחוטפיו והגיע לעיירה בוהופול, שם אספה אותו רחל הירשנזון והסתירה אותו בביתה עד יעבור זעם. כעבור שבע שנים לחצו עליו הוריו לשוב לביתם ולאשתו. לאחר שנתיים, תקופה שבה נולד בנו בכורו משה, התגרש מאשתו, לקח איתו את בנו ושב לבית הירשנזון על מנת לשאת לאישה את בתם גיטל, שבה התאהב בעת שהותו שם.
בשנת תר”ן, בהיותו בן 26, עלה צבי ארצה כבא כוחו של חותנו משה הירשנזון. בשם משפחת חותנו נתן ידו למייסדי רחובות ורכש נחלת אדמה לכל המשפחה – 30 איש – שעלתה ארצה שנה מאוחר יותר.הוא נמנה עם 16 מייסדי רחובות הראשונים שערכו את האסיפה המייסדת בי”ט בכסלו תרנ”א, ונמנה אף עם שבעת חברי הוועד הראשון ברחובות שהניח את היסוד להנהלה עצמית במושבה.
צבי עבד בארץ כמודד אדמה וכפועל בניין. היה בין בוני ארבעת הבתים הראשונים ברחובות וצריף העץ ההיסטורי, שנקרא “שאלאש” והיה הבניין הציבורי הראשון במושבה. היה גם מנהל מטבח הפועלים וממנהיגי הסתדרות הפועלים ה”עשרות”. ה”שאלאש” שימש כמרכז קהילתי, בתפקידים רבים: מטבח פועלים, בית כנסת, “חדר”, ביקור חולים, הכנסת אורחים ועוד. מידי ערב התכנסו בו הפועלים לסעוד את לבם, ולאחר הסעודה הפך למקום ללימוד תורה. הערב הסתיים בשירה נלהבת ובריקודים שנמשכו כמעט עד עלות השחר. המנצח על השירה היה צבי קליינר, שניחן בקול טנור ערב. הוא ניהל את השירה בציבור וגם שר פרקי חזנות וקטעי אופרות. השיר האהוב ביותר שאותו היה שר תמיד סולו היה “ציון תמתי”.
צבי ארגן את המקהלות הראשונות ואת ההצגות הראשונות בישוב, ופעל לא רק ברחובות, אלא גם במושבות אחרות, בנווה צדק וביפו. בשנת 1895 בחול המועד פסח, העלה את ההצגה “זרובבל”,
הכשיר שחקנים וזמרים והעלה את ההצגות “שולמית” ו”המכשפה” של גולדפאדן בנווה צדק. . ב-1898 כאשר בנימין זאב הרצל הגיע לביקור במושבה נמנה צבי עם 16 צעירי המושבה שקיבלו את פניו רכובים על סוסים, ביחד עם משה סמילנסקי, ברלה הנפח ועוד, ובראשם אליעזר מרגולין.
בכתבין ציין הרצל כי הופעת פרשי רחובות היתה החוויה המרשימה ביותר שלו בארץ ישראל. “לפי אמצעיהם של עניים אלה היתה זו קבלת פנים מלכותית” (מבחר כתבי הרצל, כרך תשיעי).
לאחר מות אשתו גיטל נשא לאישה פסנתרנית צעירה בשם רחל יודילביץ. כאשר מצבו הכלכלי הורע נסע לאמריקה בתקווה לעשות מעט כסף ולשוב ארצה. עסק שם בחזנות וממנה התפרנס בקושי. צבי קליינר נפטר בשנת תש”ט.

מושבת כרמים-מייסדי רחובות רצו לשמור על עצמאות כלכלית ולא להיתמך ע”י הברון רוטשילד. כמקור הכנסה הסתמכה רחובות, כמו מושבות אחרות, בעיקר על הגפנים. המתיישבים הראשונים קיוו למכור את תוצרת הגפנים, בתום תקופת הערלה, שהן שלוש השנים הראשונות לאחר נטיעת עצי הפרי. “היחידים” נטעו גפנים בלבד, ואנשי “מנוחה ונחלה”, שחיכו בגולה שכרמיהם יתנו פרי, נטעו גם אלפי עצי שקדים, תאנים וזיתים. העבודה נעשתה במרץ רב ורוח חגיגית מיוחדת במינה שררה מסביב.
בטרם התחילו הכרמים לתת את פריים החמיר מאוד מצבם החומרי של רוב בני המושבה. כאשר החלו הגפנים לתת פרי, התעוררה השאלה מה לעשות עם הענבים? “בפנינו, שלא זכינו להיות בין ילדי המגן של הברון ולא בין נכדיו, קמה השאלה: איפה ולמי נמכור את ענבינו?” (לוין אפשטיין, זיכרונותיי). יש שביקשו למכור את תוצרתם ליקב של הברון רוטשילד בראשון-לציון, אחרים, ביניהם בתיה מקוב, דרשו בתוקף לשמור על עצמאות המושבה, ויש שאמרו: נבנה לנו יקב קטן ונמכור בעצמנו את ייננו.
בשנת 1894 נסעו לוין אפשטיין זאב גלוסקין לראשונה לפריז, כדי להשיג את הסכמתו של הברון לקבל ליקב בראשון לציון את ענבי המושבה (שיצאו מתקופת הערלה). הם קיבלו הסכמה זמנית לכך, וב- 1896 נסעו השניים שוב לפריז, כדי להגיע להסכם קבוע. הברון התנה את הסכמתו בכך שהם יקימו חברה לשיווק היינות בחו”ל, עובדה המייחדת את רחובות משאר המושבות. כך הוקמה ע”י “מנוחה ונחלה” חברת “כרמל”. הבשורה שהגיעה מפריז, שהברון יקבל ליקב בראשון-לציון, גם את ענבי רחובות, לא נתקבלה בדעה אחת: היו ששמחו והיו, במיוחד “הצעירים”, שהתאבלו כי “רחובות הלכה בדרכן של כל המושבות” (רחבות,משה סמילנסקי).
הסכמת הברון לקבל את ענבי רחובות והבציר הראשון הביאו זרם של חיים חדשים למושבה – כולם יצאו לנטור את כרמיהם.
תושבי המושבה נטעו אלפי דונמים של כרמים. בשנת 1898 היו במושבה למעלה מ-3,000 דונמים של כרמי גפנים.

הדיליז’נס-הדיליז’נס הוא למעשה עגלה בעלת ששה עד תשעה מקומות ישיבה, רתומה לשניים עד שלושה סוסים, הבנויה על קפיצים לבלימת התנודות וגג המצל על הנוסעים בקיץ ומחסה מהגשם בחורף.
משך הנסיעה מרחובות ליפו ארך כשעתיים וכך גם הדרך חזרה, וזאת אם לא היו גורמי מזג אוויר קשים (רוח חזקה, גשם זלעפות או שיטפון) וכמובן אם לא שקעו בחול.

בית הקברות-בבית הקברות הישן כך נקרא בפי הרחובותים בית הקברות הראשון. קבורים ראשוני המושבה, מייסדיה ובני משפחותיהם. כל מצבה וסיפורה החושף נדבך בדברי ימי המושבה. בבית קברות זה חלקה צבאית בה קבורים חיילי צה”ל שנפלו במערכות ישראל, רובם בני רחובות.
העשייה המרובה וטרדות היום-יום השכיחו את העובדה שהצעירים זקנים יהיו … והמחלות מפילות גם צעירים, ותאונות לא עלינו קורות… בכל התכנון נשכח עניין בית העלמין.

מועצת פועלי רחובות- בשנת 1920 הונח היסוד להסתדרות הכללית של הפועלים בארץ, שנקראה אח”כ לשם קיצור “ההסתדרות”. גם ברחובות, כמו בשאר המושבות, הוקמה ע”י “ההסתדרות” מועצה של הפועלים המקומיים – “מועצת פועלי רחובות” (מ.פ.ר). מ.פ.ר איחדה בתוכה את כל חוגי העובדים: פועלי בנין, בעלי מלאכה, פועלים חקלאיים וכו’. מזכיר מועצת הפועלים הראשונה היה דב פרלמוטר.
מ.פ.ר היתה דומיננטית בחיים הציבוריים במושבה. חבריה היו מעורבים ביחסי העבודה במושבה, קבעו את שכרם של העובדים ושלחו נציגים למועצה המקומית.

“באדיבות ארכיון רחובות”- http://www.rehovot-archive.org.il

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן