מכון זיו -הוקם ביוזמתו של ד"ר חיים ויצמן כגרעין למוסד מדעי שישרת את צורכי ארץ ישראל ויהיה חלק מקהילת המדע העולמית.
המכון נחנך בשנת 1934 ונקרא על שם דניאל זיו, מדען יהודי שנפטר בגיל צעיר ממחלה.
המכון קלט מדענים יהודים שגורשו ממוסדות המחקר בגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון.
ממכון זיו התפתח מכון ויצמן למדע.
חורשת הצופים-בשטח בצפון רחובות היו אקליפטוסים שניטעו על ידי "חברת נטעים", שיסד אהרן איזנברג בשנת 1906. במהלך השנים נעקרו האקליפטוסים, ופרדסים ניטעו במקומם.. חורשת הצופים היא שריד לאותם עצים. החורשה נקראת על שם "קבוצת הצופים א'" שישבה בגבעת הקיבוצים, הפעילה את מכון אילון ויסדה את קיבוץ מעגן מיכאל.החורשה נמצאת מצפון לדרך בגין (עוקף רחובות ממזרח).
מתכנן בתים הראשון- אפרים חרל"פ עלה ארצה ועסק לפרנסתו בסיתות אבנים. כאשר נוסדה רחובות (1890) עבר אליה והפך לבונה בתים. הוא היה שותף בבניית הבתים הראשונים במושבה, וכן בבניית הבתים המפוארים ברחוב מנוחה ונחלה.
חרל"פ הן תכנן את הבניינים והן בנה אותם בפועל. הוא תכנן את בית הכנסת הגדול "אוהל שרה" ואת בית העם (האולם הקטן), וכל זאת ללא דיפלומה.
הוא היה יהודי גוץ, פעלתן ומעורה היטב בענייני הציבור.
אפרים חרל"פ פתח בביתו בית מלון, אותו ניהלה אשת, ובנוסף היה בעל חנות לחומרי בניין "אפרים חרל"פ ובניו" (המיקום – רחוב הרצל 161)
מרמורק-כפר מרמורק נוסד בז' כסלו תרצא (24.11.1930). מייסדי הכפר הם אנשי העלייה השנייה, שעלו ממחוז שרעב בתימן בשנת 1912 והתיישבו בקבוצת כנרת. אחרי שמונה עשרה שנים של האחזות וייבוש ביצות, נאלצו לעקור למען הרחבתה של קבוצת כנרת ולעבור לכפר מרמורק, הסמוך לרחובות. מ-17 המשפחות שהגיעו לכנרת, נותרו 10 משפחות, שהגיעו לרחובות.
המתיישבים קיבלו 10 דונם, עבדו בכרמים ובפרדסים ובשארית זמנם עיבדו את אדמתם. כעבור שנתיים הצטרפו אליהם 35 משפחות משכונת שעריים, שהצפיפות בה גדלה. עם גלי העלייה מתימן קלט הכפר עשרות משפחות.
הכפר נקרא ע"ש אלכסנדר מרמורק, מעוזריו של ד"ר הרצל.
בשנת 1931 הורחבה שכונת מרמורק. עיתון "הארץ" תיאר את ההרחבה: "במעמד קהל אורחים, שבהם אוסישקין, ביאליק, גולדברג, גלוסקין, לוין אפשטיין, הרצפלד, ב"כ קבוצת שילר וגבעת ברנר, והמחותנים העיקריים עצמם – התימנים, שבשבילם עומדים הבתים להיבנות, הונחה בל"ג בעומר אבן הפינה לבניין 40 בית על יד שכונת מרמורק, מתרומתו של ה' ישראל רוקח מאמריקה".
הכפר עמד מבחינה מוניציפלית ברשות עצמו, עד שסופח לשטח שיפוטה של רחובות בשנת 1956.
תקרית זרנוגה הראשונה-התקרית הראשונה עם ערביי זרנוגה התרחשה ב-20.4.1891 (י"ב ניסן, תרנ"א). אנשי המושבה תפסו עדר, שרעה בכרם של המושבה. העדר שנתפס, הובל למושבה ונכלא עד שיבואו בעליו לשלם קנס על הנזק שנגרם. הרועים נסו לכפרם בזעקות שבר. השייח' של זרנוגה, סורבג'י, הגיע למושבה כדי לבקש את שחרור העדר. למזלו הרע מנהיגי המושבה נעדרו מהמקום- האחד היה ביפו, והשני בכרם רחוק במזרח המושבה. את השייח' פגש צעיר, שנוהגי המזרח לא היו נהירים לו, ובמקום להזמין אותו , לכבדו ולדון בפתרון, גער בשייח' וגירש אותו בבושת פנים. השייח' הפגוע מיהר לכפרו, שם נאספו כבר המונים שנזעקו לקריאות הרועים. הוא ניצל את העובדה שהגברים של המושבה עבדו בשדות ונעדרו ממנה, ופנה בראש ההמון המשולהב לעבר המושבה. באותה השעה נמצאו בה בעיקר נשים, שלא העזו לצאת מול הערבים והסתתרו בבתיהם. ההמון שיחרר את העדר, פגע בבתים, בזז את חנות המושבה, היכה איכר מגדרה שהזדמן למקום, וחזר לכפר לפני שוב הגברים, שהוזעקו לקול הפעמון ומיהרו מהשדות. לקול קריאת הפעמון הגיעו כמה פועלים שללא נשק לא יכלו לעשות מאומה מול ההמון המשולהב. אחריהם הגיעו איכרים מראשון לציון, נס ציונה, גדרה ומזכרת בתיה, אך הערבים כאמור כבר עזבו את המושבה.
למחרת הגיע שוטרים מרמלה, שעצרו כמה מהפורעים הערבים. הגיע גם הקונסול הרוסי, מפני שרבים מהתושבים היו נתינים רוסיים. הרוחות במושבה סערו, הם לא שעו לעצת ידידים הבקיאים בהלכות המזרח, שהציעו לנהוג במתינות ובשיקול דעת. בעצת הקונסול הרוסי, הוגשה תביעה לשלטונות . המשפט נמשך כשנתיים ,עלה אלפי פרנקים, אך המתלוננים לא זכו במשפט
אנשי רחובות הפגועים, הטילו חרם על זרנוגה, סירבו להעסיק פועלים מהכפר, וביישוב היהודי נודע שמם כפחדנים, שלא עמדו מול הפורעים. כעבור כשנתיים, נעשתה סולחה בין הכפר למושבה, והפועלים הערבים שבו לעבוד.
בעקבות ההתקפה, הבינו במושבה כי צריך להתכונן ,לארגן הגנה ולהצטייד בנשק, כולל מקלות. כמאה צעירים מהפועלים, השתתפו בשעות הערב באימונים. המפקדים היו צבי קליינר ומיכל גרשנזון. מאחר שלא כל הפועלים שלטו בשפה העברית, ניתנו הפקודות לרוב ברוסית. כעבור זמן אף נרכשו שבעה רובים עתיקים (2).
"באדיבות ארכיון רחובות" – http://www.rehovot-archive.org
