פסיכולוגיה בגובה העיניים

ואז הגיע האור

מאת: מירב סלם ויצמן: יועצת חינוכית ופסיכותרפיסטית.

אני זוכרת תקופה קשה במיוחד של חשיכה מוחלטת.
זה הרגיש כאילו מברשת קשיחה ורחבה צבעה את הכל בשחור של פחם.
התקשורת עם העולם, הצטמצמה למילים ספורות והייתה השתבללות לתוך הבית הפנימי ביותר שלי, בתקווה למצוא מעט מן השקט.
השקט כמובן לא היה זמין בעבורי ואת מקומו תפסה סערה חזקה שהרעידה את כל הקרקע היציבה בתוכי.
אני זוכרת את הדיבור הפנימי האין סופי שניהלתי, אני זוכרת את הנסיונות להדליק מעט אור בחשיכה המוחלטת.
אני זוכרת את כל ההבטחות הקטנות שהבטחתי לעצמי ברגע שיכנס אליי מעט אור.
נשבעתי ביני לביני שלעולם לא אקטר על סינוור חזק, הרי שהוא עדיף מחושך מוחלט!
ואז הגיע האור,
אני זוכרת בבירור את הרגע, היה אפשר לקדש אותו!
זאת היתה עשישית קטנה ומוחלשת שהיה צריך להתקרב במיוחד כדי לצפות באורה הקטן.
אני זוכרת את הלב הפועם באותם רגעים, את רגע ההתפכחות, את השמחה הקטנה שביצבצה, את חצי החיוך שנמתח.
היה זה רגע שלעולם לא אשכח…הייתה בו תקווה!
אותו רגע מפוכח הוביל אותי באופן הדרגתי להבנה עמוקה יותר ולתחילתה של עבודה על עצמי ועם עצמי.
אז, הייתי צעירה ,מלאה בתמימות וחוסר נסיון,
היום אני מבינה שהיו אלה סימנים של חרדה ומיני דיכאון.
האור, הגיע בצורה של מודעות והעמקה של ידע,
האור הגיע בדמות של אנשים אהובים וסביבה תומכת.
האור הגיע בהבנה עמוקה לעצור ולבקש עזרה.
אין ספק שאותו אור כיוון אותי לדעת בוודאות מה ארצה להיות שאהיה גדולה.
אז עכשיו, שאני כבר גדולה ואני מגשימה את ייעודי בתחום הטיפול והסיוע לאנשים.
חשוב לי להעביר כאן מסר חשוב סביב חרדות, דכדוך עמוק וסממני דיכאון:
אל תשארו לבד,
שתפו, קראו, לימדו, צרו סביבה תומכת ופנו לעזרה…רק אל תעזו להיות בחלל החשוך הזה לבדכם.
תשמיעו את צעקת הכאב שלכם והאור כבר בדרך אליכם!
שלכם תמיד,
אני!


צולם על ידי בפסטיבל הפסלים 2018