5 עובדות על העיר רחובות

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

ל”ג בעומר- בל”ג בעומר הובערה מדורה גדולה על “גבעת האהבה”. למחרת יצאו הילדים לשדות לירות בקשת וחץ. בשנים מאוחרות יותר נהגו לערוך בחג זה תחרויות היתוליות.

בית ספר התיכון הראשון-מתוך יוזמה פרטית, בהשתדלותו של המהנדס הברשים, נפתחה ברחובות בשנת 1937, גם גימנסיה – בית ספר תיכון לילדי המושבה והסביבה. עד אז נאלצו בוגרי בתי הספר העממיים במושבה לנסוע ללמוד בעיר אחרת. מטרת ביה”ס היתה הקניית השכלה תיכונית וחקלאית.
הרעיון להקים תיכון ברחובות הועלה עוד בשנת 1932 על ידי יצחק וולקני, מנהל תחנת הניסיונות ברחובות. עיתון “הארץ” פרסם את רעיונו של וולקני: “בישיבת מועצת המושבה הרצה מר יצחק וולקני על דבר ייסוד בית ספר תיכוני ברחובות עם מגמה חקלאית. עיקרי ההצעה הם: בראש ובראשונה יש לדאוג שהילדים שגומרים את בית הספר העממי של המושבה לא יצטרכו לעזוב את בית הוריהם ואת הסביבה החקלאית בכדי להמשיך את לימודיהם בחיפה או בתל אביב…”.
בשלב הראשון נפתחה כיתה אחת – “הכיתה החמישית” (כיתה ט’). הלימודים התנהלו תחילה בספרייה הקטנה של המושבה, ואחר כך עברו אל ביתו המרווח של סלוצקין. מנהל הגימנסיה היה – ד”ר פוזנר.
בשנת 1940 נוספו גם ב”בית חינוך” כיתות גבוהות ומנהלן היה יזהר סמילנסקי. בשנת 1947, התאחדו שני המוסדות תחת הנהלה משותפת והפכו לתיכון המאוחד רחובות (תמ”ר). ביה”ס היה במשך שנים רבות למוסד המרכזי לכל יישובי הסביבה.
כיום נושא התיכון את שמו של פרופ’ עמוס דה שליט, והנהלת המוסד שוכנת באותו מקום – בית סלוצקין – ברחוב מנוחה ונחלה.

הרוקח הראשון – אליעזר הרבבסקי (גרובסקי)-אליעזר הרבבסקי השתלם ועבד כרוקח עוד בפינסק, אך למעשה לא היה רוקח מוסמך. הוא הגיע לרחובות בשנת 1892, ומאחר שבמושבה לא היה רופא בשנים הראשונות, מלאכתו היתה רבה.
משנת 1892 שימש כמרפא, כחובש וכרוקח. היה עליו להכין את “סמי התרופה”, לנהל את בית המרקחת כולל ניהול ספרי החשבונות ולטפל בכל הנדרש – זיהומים למיניהם, דלקות עיניים, הקזת דם, ליילד בשעת הצורך ואף לערוך ביקור חולים כשהחולה לא יכול היה להגיע למרפאה. בתפקידיו אילו עסק עד שהגיע הרופא הקבוע הראשון בשנת 1907. בשנים הבאות ניהל את בית המרקחת. המחלות הנפוצות בימים ההם: קדחת, דיזנטריה, מחלות עיניים, שחפת.
ביתו ומרפאתו של אליעזר הרבבסקי היו ברחוב בנימין, בבית גורדון.

משפחת מדהלה-חיים בן שלמה מדהלה עלה ארצה מתימן עם אמו וארבעת אחיו.היה מכובד מאוד הן בקרב בני עדתו והן בעיני ערביי האזור והבריטים.
נשא לאישה את סעידה ונולדו להם 7 ילדים. התגוררו בשכונת שעריים. היה אדוק מאוד והקדיש את רוב זמנו לפעילות ציבורית: היה מנהיג לבני עדתו; הקים בחצרו בית כנסת אשר אליו באו כל בני השכונה; דאג לקו אוטובוס בשכונה; פעל למען השגת שוויון זכויות לתימנים; הוא ואשתו עסקו בפיוס בני זוג בשכונה ובסיוע לנזקקים. ביתם היה פתוח לכל ותמיד היה מלא אנשים הזקוקים לסעד ולהדרכה; היה פעיל בתחום קליטת עולים; העלה את הרעיון של קופת מלווה לתימנים ברחובות
ב-1930 הקים את חברת האוטובוסים “המזרח” ביחד עם אברהם מזרחי. לאחר חמש שנים התאחדו עם חברת “דרום יהודה”.
הוא ואשתו סעידה היו פעילים בארגון האצ”ל. פעלו רבות להשגת כספים ונשק עבור הארגון. מספרים כי בביתם היה הסליק הגדול ביותר ברחובות. לא פעם סיכנו נפשם על מנת להציל בחורים שנרדפו על ידי הבריטים. בביתם אף התקיימו אימונים לשימוש בנשק עבור השומרים.
סעידה מדהלה לבית גלוסקה רעייתו של חיים מדהלה, עלתה ארצה עם הוריה ואחיה בשנת 1909. הוריה נהרגו כעבור זמן קצר, והיא ושבעת אחיה טופלו על ידי אחותם הגדולה.היתה עקרת בית, מסורה מאוד לבעלה ולכל משפחתה. פעלה ביחד עם בעלה במסגרת האצ”ל ובתחומי עזרה לזולת.
יהודה מדהלה בן סעידה וחיים מדהלה נולד ברחובות בשנת 1922.
בגיל 22 פרש מהכדוררגל, התחתן והחל לעסוק בפעילות ציבורית, כדוגמת הוריו. טיפל בעיקר בנוער של שעריים, ותרם רבות להפיכת שעריים לשכונה השקטה ביותר במרחב השפלה.בצעירותו היה חבר בית”ר.נשא לאשה את יהודית לבית ימיני ונולדו להם 3 ילדים.
עבד שנים רבות בחברת אגד כנהג וכמוסכניק.בין פעולותיו הציבוריות נכללו: ייסוד אגודת הספורט “מכבי שעריים” ביחד עם בני השכונה, אגודה שחינכה דורות רבים של ספורטאים ומאמנים ותרמה רבות לכבוד השכונה; התמודד בבחירות למועצה המקומית בראש רשימה עצמאית בשם פ”ה (“פיתוח השכונות”), ואמנם נבחר כחבר במועצה ואף מונה לסגן ראש העיר וכיועץ ראש העיר לענייני שכונות.
כאביו לפניו נחשב אף הוא כמנהיג לבני עדתו וכ”מוכתר השכונה”. היה איש חזון ומעש ועשה רבות למען הזולת. הצטיין בסבלנות, ענוותנות, דבקות במטרה, כושר התמדה.

התארגנות התחבורה בימי הפרעות ומלחמת העצמאות- בכל השנים שקדמו להקמת המדינה נהגי האוטובוסים שימשו מטרה קלה לפורעים הערבים, אשר ניסו לשבש את הקשר בין חלקי הארץ. התחבורה הועמדה בקשיים שלא הורגלה בהם: מחסומים, ידוי אבנים, פצצות תוצרת בית ומוקשים. ההתקפות על האוטובוסים קרו מידי יום. הנסיעות היו סכנת נפשות הן לנהגים והן לנוסעים. אמצעי מיגון לא היו באותם הימים- נהגים ונוסעים נפגעו. על מנת להקטין את הנזקים כוסו חלונות האוטובוסים ברשתות נגד אבנים ורימונים.
עם זאת, כשגברו ההתקפות והטרור עלה מדרגה, היה צורך למגן את האוטובוסים מפני ירי ומטענים. למטרה זו הובאו לארץ לוחות פלדה בעובי 8 מ”מ שלא הוכיחו עמידות, וכך הוחלט על לוחות בעובי 10 מ”מ בתקווה שאלה יענו על הצרכים. מלאכת המיגון הוטלה בראשונה על חברת ה”ארגז”, אך עד מהרה התברר במהלך העבודה שמשקל השריון עלול לפגוע ביכולת הנסיעה. אי אפשר היה למגן את כל הרכב, ועל כן מיגנו את החזית ואת צדי חלונות הנוסעים. הגג והדפנות נשארו חשופים לפגיעת כדורים.

“באדיבות ארכיון רחובות” – http://www.rehovot-archive.org.il

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן